לפני מספר ימים דיברנו על הבית כשבקשנו מכם ללמד את הילד לא לגעת באגרטל או להסתיר אותו כך שהוא לא ישבר, ונראה שכולנו פחות או יותר הסכמנו שעלינו לנסות למצוא את דרך האמצע, לא לעזוב את בית ללא קישוט כלשהו, שיהיה מוגזם, אך שמירה על אותם דברים שאנו מעריכים ביותר כדי להימנע מעימותים שניתן למנוע.
נראה אז ברור כי במידה רבה יותר או פחות, כשמגיעים ילדים, עלינו להפוך את הבית כך שכולנו יכולים לחיות, כך שיהיו להם מרחבים לשחק וללמוד וכדי שהם גם ילמדו להיות אוטונומיים בבית שלהם. בגלל זה אני הולך להסביר קצת איך אנחנו יכולים להפוך את הבית שלנו לחלל ידידותי לילדים שלנו.
הבטיחות מגיעה ראשונה
הדבר הראשון שצריך לזכור הוא זה הבית צריך להיות מקום בטוח, וזה צריך להיעשות בהקדם האפשרי כדי שלילד יהיה חופש פעולה. לפני מספר ימים שאלתי אב אם עם 9 חודשים הוא כבר מסתובב בבית, אם הוא כבר זוחל, אם הוא כבר הולך לאן שהוא רוצה. הוא ענה כי לא, מכיוון שהם לא הכניסו אותה לזחילה, הם לא השאירו אותה על האדמה מכיוון שהם חששו שהיא תפגע בעצמה במשהו. עניתי להם שהם יתחילו לחשוב לעשות את זה, כי אם לא בקושי הייתי זוחלת וכמובן, בלי להשאיר את זה על האדמה, בקושי הייתי הולכת.
ישנם הורים שמספקים להם מקום בטוח בפארק. זו אפשרות טובה כאשר הם תינוקות, אך עד שהם יודעים לנוע, לזחול או לזחול, עלינו תוציא אותם מה"כלא "ההוא שמגביל את חופש התנועה שלהם. בכדי שיוכלו לצאת צריך שנאסף את הכבלים, הרצפה נקייה למדי, שהם מסוגלים לקחת כל דבר עם האצבעות ולהביא את זה לפיהם, התקעים המוגנים, פינות הרהיטים המרופדים, הטלוויזיה מאובטחת היטב כך שהם לא אפשר לזרוק אותם, דברים שבורים שנראים חשובים מהישג יד והדלתות, אם אנו רואים את זה חשוב או מעניין, עם מגנט כך שיהיו פתוחים ולא יוכלו לסגור אותם (לעיתים קרובות דרמה כשהם מצליחים לסגור דלת והם בוכים בחדר, מאחורי הדלת, ואתה לא יכול להיכנס כי אם אתה פותח אתה תופס את אצבעותיו).
לגבי המגירות, אני משאיר את זה לפי שיקול דעתך. מעולם לא סגרתי אותם כיוון שהיה כה סקרנותם של ילדי לדעת מה היה בפנים, שנתתי להם לגעת ולגעת, "עכשיו אני מוציא את זה, עכשיו אני מכניס את זה". אוקיי עכשיו האצבעות נתפסו לא פעם בהתחלהואז הם למדו מיד לשים את היד הקטנה כדי לסגור אותם. כמובן, כדי לצמצם סיכונים, בתוך המגירות מעולם לא השארנו שום דבר מסוכן.
ברגע שהבית יהיה בטוח נוכל לתת להם לשוטט בכל מקום. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לפקוח עין עליהם, וזה לא המקרה, אלא שנוכל להשאיר אותם עם כמה שרוולים רחבים כך שהם עושים בתוך החדר, ואילו אנו עוקבים אחריהם להישאר באותו מקום (ואם עלינו לעשות זאת מקום אחר, אנו לוקחים אותו איתנו ומשאירים אותו על האדמה).
חדר המשחקים
השאלה שיש להורים רבים היא האם עדיף להפוך אותם לחדר עם צעצועים לשחק או אם עדיף להפוך את כל הרצפה לגן משחקים. אני כן מבין אלה שבחרו בפיתרון הראשון. כל הצעצועים נמצאים בחדר, בו כל הרהיטים הם לילדים. הספרים הם בגובהכם, גם הצעצועים, פרט לאלה שמשתמשים בהם פחות, שנמצאים על מדפים גבוהים, אך באופק שיש לבקש מהם, וכאלה שיש להם יותר (גיבורי על, פליימוביל, לגו, מכוניות, ... ) נמצאים בתיבות והם כבר יודעים איפה הם. אני מדבר על ילדי מגיל 7 ו -4, כמובן, אז איתם אין שום בעיה.
עכשיו, אם אדבר רק על גיים, בן 17 חודשים, כל הצעצועים שלו נמצאים באזורים הנמוכים וכולם נראים באופק, מכיוון שברגע שנשמור אחד בתיבה זה יפסיק להתקיים בשבילו. הסיפורים שלו נמצאים כמובן גם במדפים התחתונים. אז הוא ניגש לסיפורים או הצעצועים ולוקח את זה שהכי מעניין אותו בכל עת.
יש המציעים שכל הבית הוא קצת מקום לשחק בו. אני מסכים למעשה בחדר האוכל יש לנו מכונית בה מורכב גים ושולחן פעילות. עם זאת, למרות שהם יכולים לשחק עם כל מה שבבית כולו, אנחנו אנו מעדיפים שתחנת הבסיס של הצעצועים תהיה החדר, יותר מכל משום שהם נאספים פחות או יותר (שלא תמיד נאספים), אנו יודעים שכל מי שנמצא שם, ההורים, שנמנע מלשבת עליהם או לדרוך עליהם ברגליים יחפות (חתיכות לגו, כמה כאב אתם גורמים) , וילדים, שלא משתגעים ומנסים לנחש איפה הם השאירו בובה כזו או אחרת.
זה לא אומר שמכיוון שהם יכולים לשחק ברחבי הבית הם יכולים לשחק עם כל מה שהבית. ברור החוקים בבית חייבים להמשיך להתקיים והילדים שלנו צריכים להיות מסוגלים לעשות את מה שאנחנו חושבים שהם יכולים לעשות והם צריכים לכבד את הכללים שאנחנו אוהבים אותם לכבד. בבית שלי, למשל, הם יכולים לקפוץ על הספה אם הם רוצים. הורים אחרים מעדיפים שהם לא יעשו זאת, מכיוון שהם יצטרכו לקבוע את הנורמה הזו: "אתה יכול לשחק בחדר האוכל, אתה יכול להביא את הצעצועים שלך, אבל אתה לא יכול לקפוץ על הספה". כלומר, העובדה שהם יכולים לשחק במקומות אחרים בבית בהם הדברים שלנו ואלמנטים דקורטיביים אחרים מתקיימים יחד עם צעצועים יכולה להיות שימושית בכדי להיות מסוגלים להסביר את האגרטל. אתה יכול לשחק, אבל אתה צריך לכבד את מה שיש, זה לא יכול להיות בכך שאתה מאפשר לך לשחק בכל מקום דברים מתחילים להישבר.
להרים
כמו שאומר, בלילה, או לפני שאנחנו הולכים לאנשהו, או כשאנחנו רואים שהכל מבולגן מדי, הצעצועים צריכים לחזור למקומם. על מנת שיחזרו לאתר שלהם הם חייבים לקבל את זה. זה יכול להיות ארון ספרים, קופסה, תא מטען, פינה על הרצפה, מגירה. כאמור, הדבר האידיאלי הוא שצעצועים תמיד נראים באופק, כמו לקרוא לילד לקחת את זה ולשחק איתו, אבל כמו שזה לא יכול להיות תמיד (אצלי בבית, עם 3 ילדים בגילאים שונים, לא כולם משחקים אותו דבר), עלינו למצוא מקום לכולם, וזה תמיד צריך להיות זהה. ככה נדע להרים והם גם יידעו להשאיר את הדברים במקומם, והם גם יידעו איפה למצוא אותם כשיצטרכו אותם.
ילדיי הבוגרים והגדולים מרימים את הצעצועים שלהם ללא בעיות ... ובכן, הגדול יותר עושה זאת יותר מאשר הבינוני, כי הוא אחראי יותר. הקטן, כמובן, לא קולט דבר. הכל תלוי בגיל ובמוטיבציה, כך כך שהם אוספים את האידיאל הוא שמבחינתם זה לא גליל. שיר שמעודד אותם לעשות את זה או סיפור בתכנית "הם הולכים לישון", "הם מחפשים את הבית שלהם ולא מוצאים את זה, מודאגים" יכול לעזור, אם כי אני אומר, גם אסור לנו להסתבך בזה. אם הם יאספו טוב, אם לא הם יעשו את זה כשיגדלו (הקטן לא אוסף כלום, המדיום קצת והגדול יותר אוסף הכל).
קידום אוטונומיה בדברים היומיומיים
אם השארנו צעצועים בצד, יש לנו את העובדה להפוך את הבית כך שילדינו יהיו יותר אוטונומיים בו, כך שילמדו להתמודד עם עצמם. לא תמיד ניתן לעשות זאת, אך ככל האפשר עלינו ליצור תת תת קטן יותר בו הכל בשיאו.
בחדר המשחקים יש להם שולחנות קצרים עם כסאות ננסים. יש להם כוסות פלסטיק במדפים הנמוכים של ארון מטבח, והמים גם דלים, כך שהם יכולים לקחת את זה מתי שהם רוצים ולהגיש אותם, ואם הם עדיין לא יודעים איך להגיש אותם, יש להם בקבוקים קטנים שלהם היקף נייר המטבח נמצא בארון למטה, כך שיוכלו לנקות למקרה שירידו משהו.
זבל נגיש, מברשות שיניים ביד, ספסל לעלות לשירותים, בידה בה הם לא משתמשים, אך לילדים רבים יש את זה בכיור שלהם, עם מברשות שיניים בצד כדי לשטוף אותן לאחר אכילה וכביסה הידיים, הסיפורים והספרים, כמו שאמרתי, באופק, בגובהם, כך שיוכלו לקחת אותם בכל עת. הבגדים נמצאים גם על המדפים מתחת לארון, כך שיוכלו לקחת את מה שהם רוצים לשים, ואת הפיג'מה במגירה בגובהם, כך שהם יפתחו אותה ויוכלו לתפוס את הפיג'מה שלהם בלילה.
הם לומדים על ידי חיקוי עם לראות אותנו עושים משהו שיש להם מספיק כדי לרצות לנסות. אם יש להם דברים בגובהם, אם הם נגישים, הם ינסו לפני ולפני שהם יעשו זאת לבד. בדרך זו הם יהפכו לאוטונומיים כמעט בלי כוונה ובדרך זו הם יוכלו לגור איתנו באותה קומה בה היו רק זוג אחד לפני כן, אך הסתגלו עבורם.
תמונות | ונסה, נטה לינד על פליקר בתינוקות ועוד | הרצפה, שטח המשחק הטוב ביותר לתינוק, אמצעי זהירות שיש לנקוט כשהם מתחילים לזחול, לקשט את חדר התינוק בעיתות משבר, הטלוויזיה בחדר הילדים, כן או לא?
