רצינו להעמיק את הפרעות קשב וריכוז, ולשם כך ראשית, אנו הולכים לראיין את הפסיכולוג אנטוניו אורטנו, שיסביר לנו כיצד הוא מאובחן ואיזה טיפול אלטרנטיבי לתרופות ניתן לבצע לדעתו וכי הוא מבצע את תרגולו המקצועי.
המחלוקת שעוררה הצהרותיו של ד"ר אייזנברג בדבר אי קיום של הפרעות קשב וריכוז וגילוי כי למשל, בצרפת, האבחנות הינן מינימליות, גרמו לנו לחשוב שחשוב להציע צורות טיפול שונות והשתקפות כללית בבעיה זו.
אנטוניו אורטונו הוא פסיכולוג קליני עם ניסיון של למעלה מעשרים שנה, הוא מחבר הספר "משפחות חכמות" ותינוקות וכבר התראיין אותו בשנה שעברה בדרך האופטימלית לקבל החלטות במשפחה, ושם הוא מתמחה.
למי צריך לאבחן הפרעות קשב וריכוז?
לפני מספר שנים הוזמנתי לקונגרס לפסיכיאטריה בנושא היפראקטיביות, והופתעתי כי כמעט בכל העיתונים הם הגנו שהם היחידים שיכולים לאבחן את "המחלה".
פעולתו הייתה למעשה לבצע את האבחנה על פי ה- DSM (Manual of Psychiatric Diagnosis) ולרשום את התרופות המתאימות. התקרבות הבעיה מתחום אחד נראית לי טעות. נוירולוגיה, פסיכולוגיה קלינית, נוירופסיכולוגיה, פדגוגיה ... הם תחומים שיש להם הרבה מה לומר.
אתה חושב שהיא מאובחנת יתר?
אני נותן לך דוגמא. מחקר שפורסם לאחרונה קבע כי במכללה של 200 סטודנטים, בארצות הברית היו 18 ילדים שאובחנו עם היפראקטיביות, ואילו בצרפת רק אחד מהם. אבחון יתר תלוי במקום בו מתמקדת הבעיה, אם האטיולוגיה של ההפרעה היא ביולוגית או קונטקסטואלית.
האם אתה יכול להסביר זאת ביתר פירוט?
כן, מיריה, כמובן. משמעות הדבר היא כי פסיכיאטרים אמריקאים מייחסים את הפרעת ההיפראקטיביות לסיבות ביולוגיות (לילד יש פעילות יתר), ואילו עמיתיו הצרפתים מייחסים זאת לסיבות פסיכוסוציאליות, למפתחות חינוכיים הקשריים (ההקשר החברתי-חינוכי מייצר היפראקטיביות).
מעניין מאוד מה הסברת לנו, אנטוניו. לפי מה שאני מבין, עדיף להתחיל בגישה פסיכולוגית, להתערב בסביבה ולא לרפא, נכון?
יש לכך חשיבות חיונית, מכיוון שהטיפול במקרה הראשון מתמקד במריחת תרופות לילדים, ל"פתולוגיזציה "של התנהגויות תקינות בילדותן, ובמקרה השני זה מצוין כנושאי התערבות להורים. , הכשרתם בכישורי הורות, מכיוון שעל ההורים מוטלת האחריות לייצר הקשר חינוכי מתאים.
אבל עבודה עם הורים דורשת הרבה יותר מאמץ מאשר מרשם תרופה.
תלוי בגישה, האם הוא פחות מאובחן או מאובחן מדי?
אם אתה מסכים עם הגישה הראשונה, האבחנה מבוקשת באופן נואש, ועל כן תתאבחן יותר ויותר. אם אתה מסכים עם הגישה השנייה, אין לזה שום הגיון או אבחנה. מהניסיון שלי, אני חושב שזה לא מועיל להשתמש בתווית ההיפראקטיבית.
הילד מתנהג כך מכיוון שיש לו היפראקטיביות. ויש לו היפראקטיביות כי הוא מתנהג כך. מי שם את הביצה לפני?
האם יש בדיקות אבחון מדעיות עם נתונים ניתנים לאימות או שמא חלק גדול מהאבחנה נובע מהקריטריונים האישיים של משקיפים בוגרים?
אני תומך חזק בגישה השנייה. היפראקטיביות אינה דבר שנמצא במוח ומחכה להתגלות באמצעות טכניקת אבחון "קסומה". כך שאין מבחן שמגלה מה לא קיים. כמעט כל בדיקות האבחון הן שיטות תצפית האוספות אינדיקטורים לאופן התנהגותו של הילד בהקשרים שונים (כמו בית הספר של קונרס ומאזני משפחה).
אז האם האבחנה תלויה בצופה ובהתנהגויות הילד אותם מבוגרים מתארים ומגדירים?
זהו. התנהגויות מתוארות, אך כמעט אך ורק באופן בלעדי, התנהגויותיו של הילד. יש מעט מאוד כיצד מבוגרים מתנהגים עם ילדים אלה בהקשרים אלה. ומבחינתי חיוני להעריך את הכלים החינוכיים של עולם המבוגרים.
מחר נפרסם את החלק השני לזה ראיון עם הפסיכולוג אנטוניו אורטניואשר יסביר פרטים נוספים על שיטת האבחון של TDHA והטיפולים הלא-פרמקולוגיים איתם הוא מטפל בילדים ובני משפחותיהם.
