אתה בוודאי תזהה (או תכיר את עצמך ב-) סוג זה של הורים שעבורם ילדכם הוא הטוב ביותר בכלל. סיפרנו לכם על הורים שמעלימים את ילדיהם, וילדים יוצאי דופן למרות הוריהם.
אבל יש לנו גם המקרה ההפוך: זה של הורים שבמקום לא לתפוס את תכונותיהם של ילדים, רואים יותר מדי. ובנו הופך להיות הטוב והקדם ביותר, כאשר אולי הוא פשוט "נורמלי" (עם הדברים הטובים והגרועים ביותר שלו, אולי כמה יוצאי דופן). דרך מהנה זו מסבירה את רואלד דאהל ברומן "מטילדה":
דבר מצחיק קורה עם אמהות ואבות. אף על פי שילדכם הוא היותו מגעיל ביותר שאפשר לדמיין, הם חושבים שהוא נפלא. יש הורים שמרחיקים עוד יותר. הפולחן שלהם מסנוור אותם והם משוכנעים כי לצאצאיהם יש תכונות של גאונות. ובכן, אין בזה שום דבר רע. אנשים הם כאלה. רק כשההורים מתחילים לדבר איתנו על נפלאות צאצאיהם, זה כשאנחנו צועקים: "תביא לי אגן! אני הולך להקיא!"
זה בערך הורים גאים המראים אהבה הזויה לילדיהם, ועליכם לקרוא את דברי המחבר בהקשר הומוריסטי מוגזם בעליל, מכיוון שאנו יכולים להיות הורים גאים ולא להתגבר עלינו באהבה ולא ללכת ולהכריז על "מעלותיהם".
למרות שזה נשמע לנו מה זה אומר לנו, ובמיוחד אלה שאין להם ילדים (או את עצמנו כשלא היה לנו אותם) רגישים הרבה יותר למחמאות הלא רצויות הללו וכנראה מוגזמים בילדים.
מה שחשוב הוא שבסופו של דבר המחבר של "מטילדה" מיטיב להורים אלה מכיוון שאכן הם גרועים בהרבה מאלו שאינם חשים עניין בילדיהם. אותם הורים שמתעלמים מילדיהם ולמי שאינם רק הטובים ביותר, אלא אפילו "הגרועים ביותר".
אגב, כידוע שלמרות שלא לכל דבר, לכל ילד יש יכולת מיוחדת כלשהי, השבוע אנו שואלים אותך, איזה כישרון יש לילד שלך? אנו מחכים לתשובותיכם!
