יותר ויותר לילדים יש טלפון סלולרילמעשה, בספטמבר האחרון הערנו כי על פי מחקר שנערך ב- The App Date, מספר הילדים בין 10-15 שנים שיש להם אחד מהמכשירים הללו עמד על 37%.
הורים יודעים שעלינו לחנך את ילדינו לשימוש בריא ובטוח יותר בסמרטפונים ובמדיה אחרת שיש להם מטרות תקשורתיות, אך גם אנו מודעים לכך שיש צורך לתת אמון בילדינו, בתנאי שיש להם התנהגויות אחראיות.
בכל שבוע יש לו דרך לעשות דברים, וכולנו רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו, אבל איך נוכל לוודא שילדים מכבדים במערכות היחסים שלהם דרך הרשת? איך נוכל לדעת אם הם יכולים להציג תמונות מתפשרות של עצמם, או לשתף את אלה של חבריהם? השבוע פינתה ג'נל הופמן מקום בחדשות על ידי מעבר לחוזה שחתם עם בנו בן ה -13 לו נתן אייפון 5 לחג המולד. רבים מאיתנו לא יכלו להרשות לעצמם מתנה כה יקרה, ואחרים (אפילו מאפשרים לכלכלה) לא היו מוכנים לעשות ויתור זה לבני נוער בגיל ההוא. אבל השאלה היא לשאול אם יש צורך לבצע חוזה בכתב, או אם הסעיפים נראים מתאימים.
גרגורי הופמן בטח מרוצה מהטלפון החדש שלו, לבני נוער אחרים מכל העולם בגילו יש גם דומים (אם כי ללא ספק רוב העלויות הנמוכות יותר). ההוראה הראשונה שלדעתי משדרת את החדשות הזו היא חוסר המחלוקת בלהיטות של ילד שרוצה להיות מעודכן, והתהום העצומה שמתרחשת בין משפחות שיכולות להרשות לעצמן לבלות, לבין אלה שיש להן בעיות. לשרוד
אבל בואו נחזור לנושא העומד כאן: גרגורי חייב לענות לשיחות בחינוך ולעולם לא יסרב כשיגיעו מהטלפונים של הוריו, אמו תמיד תדע את הסיסמה, אחר הצהריים הוא יספק את המכשיר להוריו ולא ייקח אותו לבית הספר.. הוא גם לא יכול לגשת לפורנוגרפיה והוא מחויב להתנהג כמו שהוא מתנהג בחיים האמיתיים; אם זה מקלקל את הסמארטפון, זה הילד שעליו לקחת את התיקון.
אז עד 18 נקודות בסך הכל שזה הסכומים הכוללים בחוזה: אם יש ברירת מחדל, אינך יכול ליהנות מהסמארטפון שלך.
המחשבות שלי: אני יודע שרבים עשויים לחשוב שגרגורי עשוי לנסות לדלג על כמה מהמגבלות, ובמקרים רבים הוא יצליח, אבל מה שקובע כאן הוא הכוונה החינוכית המכוונת להגנת הילד ולהשגת התנהגות מקובלת כלפי אחרים. מצד שני, אני לא מאמין שאי פעם הייתי חותם על חוזה כתוב עם ילדיי, אם כי (באותו מצב) הייתי מציין את המגבלות או המגבלות שיש להם, ואז פועל בהתאם אם הם לא היו אחראיים. ברור שאם ההורים הם אלה שקונים את המכשיר, הם יכולים להסיר אותו מידיו של הילד באותה הקלות, זה לא כרוך בסודות כלשהם.
התגובות שעוררה יוזמתה של ג'נל נעות בין האמונה שהיא מוגזמת מדי במגבלותיה, לאותם הורים שמעוניינים לבקש מידע נוסף. הצלחנו לשמוע הערות מצד בני נוער שאומרים כי 'אם ההורים צריכים לקבוע לך סטנדרטים, מדוע הם קונים את הטלפון הנייד שלך?'
הייתי מסובב את השאלה הזו 'אם אתה לא מוכן לעמוד בכמה כללים משפחתיים, האם אתה יכול לדרוש מההורים שלך לקנות לך פריטי צריכה מסוימים?' אני בטוח שההורים צריכים לדרוש באופן פעיל את תפקוד ההורים בזמן שהילדים הם קטינים, וכי מאוחר יותר, אם הצעיר ממשיך בבית (ותלוי כלכלית בהוריהם), עליהם להסתגל לכללים המאפשרים קיום משותף. ההתבגרות לא רק מבקשת עצמאות, היא גם מראה את עצמך כאנשים אחראיים, שני ההיבטים מאוחדים ובלתי מסיסים לקריטריוני הבשלות שיש לעמוד בהם.
ומה אתם חושבים?
