הגנה מוגנת על ילד זה לחנך אותו באופן שאתה שולט בו כל כך שהוא לא יכול לצמוח כאדם בצורה מספקת ולא יכול לקחת אוטונומיה, מכיוון שאתה אתה עומד לפתור הכל או לדבר בשבילו. מעניין לדעת מתי אתה מגן יתר על המידה על בנך לנסות להימנע מכך ולא ליפול בסוף.
הבעיה היא לדעת מתי הגנת יתר ומתי אסור לדעת כמה דוגמאות שיעזרו להגדיר את המושג, ולעיתים קרובות אני קורא דוגמאות הדורשות ניואנסים לטעמי או איתן אני לא מסכים. הדבר האחרון שקראתי עליו הוא מבחן דע אם אתה הורה מוגן יתר, מתירני או מאוזן יתר על המידה בעניין זה ורציתי להביא לכאן את השאלות והתשובות להערות. בואו נעשה זאת.
השאלה הראשונה, שאשיב עליה היום, אומרת:
אתה בבריכה עם בנך בן השש ואתה שומע את הילדים האחרים, כולל החבר הכי טוב שלו, מצחיקים אותו כי הניסיון להציל את עצמו מאגואדילה השמיע רעש מוזר מאוד.
אנו הולכים עם התשובות ואז אנו מגיבים להם:
א) אתה אומר לו לצאת מהמים ולקחת אותו לחדר ההלבשה כדי לא לצחוק עליו.ב) אתה מעמיד פנים שאתה לא מבין כלום, ואם ילדך מתלונן על מה שקרה, אתה אומר לו שלא אכפת לו.
ג) כשילדך בוכה אתה עוזר לו למצוא פתרונות שגורמים לו להרגיש טוב יותר. לדוגמא: דברו עם הילדים האחרים ואמרו להם שבעוד שהם עושים כיף, הוא היה מאוד לא טוב.
יש כלל לגבי מבחנים שאומר שכשאתה לא יודע משהו, האמת היא התשובה הארוכה ביותר. לא תמיד מתקיימת הנחת יסוד זו, אך במקרה זה ברור שכן.
השאלה עצמה כבר מייצרת בעיות
אני מבין מה אתה רוצה לשאול, אבל הייתי שואל שאלה אחרת, הקשורה למראה הבן שלנו: "אתה שומע את החברים שלו צוחקים עליו בגלל שיש לו הרבה נמשים, או בגלל שהוא קצת שמן, או בגלל ..." אותו דבר הוא שבאופן ישיר אני אב מוגן יתר על המידה, אבל, האם אתה נחנק עם שש שנים? האם מישהו מצא אי פעם שזה מצחיק שנחנק? הבעיה הראשונה היא שאני רואה את זה שם: הם לא נחנקים, בן אדם, שאם הבן שלי השמיע רעש מוזר, הוא ניסה לתפוס אוויר בייאוש.
התשובה הראשונה: אנחנו עוזבים
ברור שהתשובה הראשונה אינה התשובה הנכונה, כי אז אתה אב מוגן יתר על המידה. "בזמן שהם צוחקים עליך, בחייך מותק, הביתה." שונה זה שהילד אומר שהוא רוצה לעזוב, אבל אפריורי לא תהיה הבחירה שלי מכיוון שאם הם חבריו, הבעיה נותרה גם כשאתה הולך לחדר ההלבשה.
התשובה השנייה: שום דבר לא קרה כאן
"נו באמת גבר, שזה לא כל כך הרבה ...", הורים רבים אומרים שהם לוקחים את הרישיון לייחס מחדש דברים שקורים לאחרים. הילדים חיו הרבה פחות חוויות מאיתנו. יש להם אישיות באימונים הערכה עצמית התלויה במידה רבה בדרך שבה אנו מתייחסים אליהם ואיך אחרים מתייחסים אליהם. הם צריכים כמה הורים שאוהבים אותם וכמה חברים שמקבלים אותם, ואנחנו משתבשים אם החברים צוחקים עליהם ואנחנו לא נותנים חשיבות, במיוחד אם הם חושבים שזה חשוב ומרגישים רע עם זה.
הם, הילדים, שככל שהם גדלים וחיים מצבים טובים יותר ורעים, לומדים לשוב וללמוד להתגבר בקלות על רגעים שלפני שנים נראו הר בלתי עביר. אבל הם אלה שמשיגים את זה ולא בדיוק מכיוון שאנו אומרים "ללכת, זה לא כל כך הרבה".
זו הסיבה שזו גם לא תשובה נאותה, מכיוון שהיינו נכנסים להתירנות קיצונית שאינה עוזרת לאף אחד: הילד ימשיך להרגיש רע והילדים ימשיכו לצחוק רגיל על אחרים.
התשובה השלישית: התמודד עם המצב
השלישית היא ללא ספק התשובה הטובה. עלינו להקשיב לילד, לתת לו לספר לנו מה קרה ולשאול אותו איך הוא רוצה להמשיך, כי החברים הם אנשים מחוץ למשפחה שלך שאוהבים אותך ומבלים איתך כי כולכם נהנים מזה. לצחוק על חבר בציבור, ללעג, זה משהו כואב מאוד להראות שנדמה שחברות לא כזו (בגלל זה אני אוהבת יותר את הדוגמה לדימוי של עצמך מאשר את הרעש שנחנק).
אז האידיאל הוא לדבר עם הילדים כדי להסביר איך הם הרגישו. אם הילד רוצה לעשות זאת בעצמו יתכן וזה יהיה בסדר לתת לו לעשות זאת. אם במקום זאת אתה לא רואה בעוצמה, אני לא רואה אי נוחות (אם כי בטח שקוראים לי מתערב) בהתקרבות עם בני כמנחה: "חבר'ה, הבן שלי רוצה להגיד לך משהו ביחס למה שקרה", ולתת קול לספר איך זה הרגיש. ואז הייתי מדבר על החונקים, כמה הם מצחיקים (העניין הגדול בבדיחות זה הרגע בו כולם צוחקים, אפילו זה שהושפע ולא רק המוציא לפועל צוחק) וה מושג ידידות.
עכשיו תגיד לך
נכון שבשאלה זו, בדוגמה זו, לא הבדלתי יותר מדי מהדבר הנכון, מכיוון שיש לי "צודק" עם התשובה ג), בשאלות הבאות (הערכים הבאים), תראה שאני לא מסכים כל כך. בכל מקרה, תגידו באיזו תשובה הייתם בוחרים ואיך הייתם מתקדמים אם הייתם בוחרים באפשרות השלישית. הספק טמון שם: אני מלווה אותך? האם אני מדבר רק? האם הוא מדבר רק?
