בתוך שלנו קורס לידה ואבהות דיברנו אתמול על תחושת המום ואיך לתעל את זה כך שלא יפגע בהרמוניה משפחתית. אמרנו שברגע שנגיע לחיים הרמוניים יותר עם צרכי הילדים נגלה שיהיו פחות רגעי הצפה מצידם וגם משלנו. וזה יקרה האופן בו אנו מתמודדים עם קונפליקטים וקובעים את הנורמות.
עם זאת, מצבי התפרצויות זעם או בעיות תמיד יהיו קיימים, אך זה יהיה בידינו לשפר אותם ולהפחית אותם. המפתח, כתמיד, תקשורת אמפתית והדוגמא שאנחנו יכולים לתת לילדים.
להבין את זה קונפליקטים הם בלתי נמנעים חשוב, לראות בהם הזדמנות לצמיחה, זו עמדה חיובית שעלינו להשלים עם היכולת להיות הוגן וגמיש בתקנים.
קונפליקטים הם חלק מהחיים.
בואו נהיה ברורים סכסוכים הם חלק מהחיים. כשהוא קטן הילד ירצה באבל או צעצוע. מבוגר יותר, תרצה לרדת לשחק או לצפות בסרט כשהוא לא נוח. תגיע לגיל ההתבגרות ותרצה יותר חופש או תעשי דברים שעלולים להיות מסוכנים או לא נוחים. תהיו עייפים, תרצו זמן פנוי ללא הפרעות או שתחשבו כנחוצים שהילדים יעשו משהו שהם לא רוצים.
אל תחשוב שהחיים תמיד יהיו מסלול של ורדים מכיוון שכולם, גם אלה שאוהבים ומבינים אחד את השני, לפעמים אנחנו מתנגשים, חושבים אחרת או רוצים דברים שונים. השאלה שאנחנו הולכים לשנות אין פירושו להכחיש שיהיו הבדלים, אך שנה את דרך המיקוד והפתרון שלהן.
יש הורים שיש להם פיתרון: אתם עושים את מה שאני מצווה ומתקשרים. אני בטוח שאתה כבר יודע שזה לא אני, אני הולך לייעץ לך. זה לא אומר שיהיו מצבים בהם לא ניתן לנהל משא ומתן על שום דבר, שעליכם לקבל החלטה והדבר ברור לבטיחות הילד.
כמה דוגמאות יכולות להיות אלה: אתה לא יכול ללכת בלי החגורה ברכב, אתה לא יכול להוציא את הגופה מהחלון, אתה לא יכול להדליק את האש במטבח, אתה לא מפריע לבעלי החיים, אל תכניס את האצבעות שלך ל מתחבר ולא יכול להיצמד לאף אחד.
במצבים אלה אין משא ומתן. אבל חייבת להיות הסבר והבנה של הסיבות הרגשיות או חוסר ההבנה שהביאו את הילד לעשות זאת או לרצות לעשות זאת.
לעיתים ניתן לתת את ההסבר כדי לגרום לילד לוותר מיוזמתם, אך כאשר יש סיכון פיזי, ההסבר יגיע אחר כך, ברגע שהילד יוסר מסכנה ותמיד ינסה להיות רגוע ככל האפשר, לא משנה כמה גדול היה הפחד. . כשנחזור לילדנו בן השלוש עם התקף זעם אנו נראה כיצד יש לפתור סכסוכים באופן שעוזר לפתור טוב יותר סכסוכים בעתיד.
חוקים
אך מלבד המקרים בהם התנהגות הילד כרוכה בסכנה, אני סבור שכמעט בכל דבר אחר הסטנדרטים גמישים מאודלמעשה, הכללים בכל בית שונים. כולנו שונים וגם הכללים.
בבית שלי, למשל, אתה לא יכול לשבת במיטה עם בגדי רחוב (התחביבים שלי הם לגמרי לא הגיוניים, אבל זה גורם לי להיות חולה ובני מכבד את המאניה הזו כדי שארגיש בנוח) אבל אם אני קופץ על הספה ובמיטה בלי נעליים. צריך להחליף נעליים כשנכנסים לבית, אבל אם שוכחים נעליים, זה לא רציני במיוחד, כל עוד זה לא עם המגפיים שאנחנו נועלים להיות באורווה; אלה חובה להמריא ליד הדלת.
ישנם בתים שבהם כולם חולצים נעליים כשנכנסים, בתים שאכילה במיטה היא סטייה ובתים שאסור לדבר עליהם בתנומה. ישנם בתים שבהם בשעה 10 האור נכבה ובתים שבהם אחד הולך לישון כאשר ישנוני.
הכללים גמישים, או לפחות הם צריכים להיות ולהשיג שהם היו הסכם בהסכמה בין כל הצדדים או, לפחות, שכל הצדדים יכולים להבין ולתת את דעתם. ויש לאמץ אותם בעיקר לטובת הילדים וצרכיהם.
אם ניקח את המצב מעט לקיצוני, בואו נחשוב על אותם הורים שמתעצבנים אם הילד אומר קללה והם לא מוציאים אותם מהפה. או כאלה שמתעצבנים אם הילד לא פונה לבית הספר אך הם אף פעם לא פותחים ספר. או כאלה שמתעקשים שהילד יעדר צלחת של ארוחה שהוא שונא בזמן שהם אוכלים אנושות ולא נוגעים במה שהם לא אוהבים. או אלה שאוכלים על המגש צופים בטלוויזיה אך דורשים שילדים תמיד יעשו את זה בישיבה ליד השולחן גם אם הם קטנים ומותשים, ואוסרים עליהם לקום גם אם הם סיימו והמבוגרים ימשיכו לדבר על קינוחים. עקביות, בכל קנה מידה, היא בסיסית.
מישהו זוכר סטייקים בכבד? הקאתי לראות אותם, למרבה המזל הם לא הכריחו אותי, אבל אני לא יכול לומר שאמי גם אכלה אותם, והם צריכים לתת לה באותה מידה כמוני. ייתכן שחוקי הבית לא יהיו זהים לכולם, אך עליהם להיות עקביים ויושמים ברוח שוויונית. היה הוגן והגיוני.
על הכללים אין מודל שכל המשפחות יכולות לאמץ ובכן, לא כולנו אותו דבר. אבל אם אוכל לתת לך עצה כללית: נתח את הכללים והעז לעכל את זו שלא תמיד הנורמות שהצבנו למבוגרים מתאימות לילדים וגם אינן מכבדות את צרכיהם. בהנחה זאת, שנה וגמיש את מה שצריך.
הכללים אינם נצחיים, הם אינם ניתנים לשינוי ואינם מיועדים לטובתך או להשתלב בצורה מושלמת במודלים החברתיים של הרוב, אך כדי שאנשים יהיו מאושרים ויכולים לצמוח בהרמוניה בכבוד זה בזה. הכללים צריכים להיות, מעל הכל, תוכנית המאפשרת לילדים להתפתח בריאים ובטוחים.
