חינוך בכבוד הוא המפתח להבטיח שילדים אינם אגרסיביים

האם חשבתם פעם למה אנחנו מבקשים מילדינו להתחנך עם אחרים, לא לצרוח ואנחנו אומרים להם לצרוח כי הם מתעלמים מאיתנו?

טניה גרסיה, פדגוג, יועצת משפחתית ומייסדת בית הספר הבינלאומי אדורצפטה, יש לה תגובה ברורה ומגנה על חינוך ילדים ומתבגרים בלי לצעוק או לעונש, עם השכל הישר, קשר, אהבה, סובלנות וקוהרנטיות.

קובע את זה הדרך היחידה והטובה ביותר למנוע מילדים להיות תוקפניים, אלימים, חסרי כבוד או חוסר סובלנות, גם בהווה שלהם ובעתידם, היא לחנכם ולפיכך להתייחס אליהם, בכבוד.

עלינו להוביל דוגמה

טניה גרסיה מסבירה בספרה האחרון "לחנך מבלי לאבד את העשתונות" שאי אפשר לחשוב (בנוסף להיותה לא קוהרנטית) שאם נתייחס לילדים באמצעות צעקות, עונשים, פסקי דין, ביקורות, מבוגרים, סמכותיות, דרישות, אפס אמפתיה כלפי התהליכים הרגשיים שלהם, אלימות פיזית ומילולית ..., הם יתעלמו מכך כשמדובר בהתייחסות.

"כלומר, אם אנו צועקים, אנו מלמדים לצעוק; אם אנו משפטים ערכים, אנו מלמדים כיצד לבצע שיפוטים ערכיים. אם אנו דורשים, אנו מלמדים כיצד לדרוש; אם אנו נותנים 'לחיים', אנו מלמדים כיצד להכות."

אנחנו עבור ילדינו המראות בהן הם נראים, הדוגמא הבאה.

מידע שגוי לגבי תוקפנות של ילדים

כדי למנוע מילדים להיות אגרסיביים או לעזור להם להפסיק להיות כאלה, חשוב שנדע מה באמת תוקפנות של ילדים, שכן, לדעת היועץ המשפחתי, יש מידע שגוי גדול שפוגע, מלכתחילה, הילדים

"כל מה שילדים עושים כשהם מביעים את רגשותיהם הוא מקור לביקורת מצד מבוגרים."

אם הם צועקים כשהם מתרגזים, מתוסכלים או מרגישים, אנו שמים את הידיים לראשנו ולא מבינים.
אם הם בוכים ובועטים, אנחנו חושבים שהם מקניטים אותנו או שיש להם מעט סובלנות לתסכול.
אם הם נושכים או בועטים באוויר, אנו בהחלט מאמינים שיש להם בעיה חברתית, רגשית ו / או רגשית והם זקוקים לעזרה חיצונית כדי ללמוד 'להירגע'.

את זה מסבירה טניה גרסיה, שמבהירה זאת "כל הסוגיות הללו נורמליות וטבעיות לילדים."

"הם נמצאים בהתפתחות מלאה ובאבולוציה. המוח שלהם רגשי בלבד והם אינם נעים מהסיבה או ההיגיון. המוח שלהם תפוס באותו הרגע על ידי הרגש שלהם, על ידי מה שהם מרגישים ועל ידי איך הם מרגישים את זה."

הם לא אגרסיביים, זו פשוט הדרך שלהם להביע את הרגשות שלהם. ותפקידנו לדעת להיות. ככל שנדע להיות טוב יותר, מרוגע ושכל ישר, נבין אותם יותר ונבין יותר.

הכותב מסביר שאם לא אנו מלווים אותם, רגשותיהם עשויים להיות "הם הופכים לבעיה ציסטית שהופכת בהמשך לפרקי ביטוי לא מבוקרים ואלימים יותר". ומבטיח שלצידך הדרך אנו משפרים את ההערכה העצמית והביטחון העצמי שלך.

כיצד על ההורים לפעול אל מול התוקפנות?

לדברי המומחה עלינו, בין היתר:

אל תבהיל אותנו
הכירו את התהליכים הרגשיים שלכם ושלנו
יש כבוד עמוק לתהליכים שלהם ולמקצבים שלהם
להזדהות ולהבין את המניעים שלהם, גם אם לא נשתף אותם
החזק וליווה רגשית
האזינו והשתתפו
תנו להם לבטא את רגשותיהם בכל שלמותם ורחבותם.

אם אנו מבטאים אותם מחמירים או מחמירים את עצמנו, אך אנו נעצור את הביטוי הזה, אך לא בפתאומיות או באלימותכי אז נלמד אותך שזה בסדר לבטא את עצמך בפתאומיות או כואב כשאתה מביע רגשות. כפי שטניה גרסיה מייעצת ב'חנך מבלי לאבד את העשתונות ', עליכם:

הבינו שזו לא בעיה אלא רגש התבטא כך.
קחו בחשבון את גילם של בנינו ובנותנו וליוו רגשות בהתאם לגילם והבנתם.

אצל תינוקות ויותר 'תסמונת ילד הקיסר' אינה קיימת, מכיוון שאין ילדים רודנים

אל תעשה שיפוטים או ערכים.
אל תאבדו את העשתונות: הישארו רגועים ושלווים.
אל תצחקו עליהם או לא מכבדים אותם.
עבדו על התסכול שלנו כדי לא לבטא זאת בעצמנו בזמן שהם זקוקים לנו כדי להתגבר על שלהם.
הניחו בצד את מה שאחרים יכולים לומר ושמו את כל תשומת הלב לילדנו ולצרכיו.
אל תתייג או תן להם לתייג אותך.
התמקדו בבנו. הילדים האחרים זקוקים לליווי של הוריהם.
לוותר על הקורבן של הקורבן "פגעת בי", "זה כואב." ביומינו איתו. אנחנו לא יכולים לקחת את זה באופן אישי, גם אם זה מכה או מעליב אותנו.

"ילדים הם רגש, לא סיבה"

אל תתן כריות או גאדג'טים כדי 'להוריד' את האגרסיביות שלך שםמכיוון שעם זה הדבר היחיד שאנחנו משיגים הוא שהוא מעביר את האלימות שלו ממקום למקום.
מגיל ארבע תוכלו לדבר עם הילד או הילדה על הנושא ולשחזר את הסצנה בעזרת צעצועים או רישום. אפשר להסביר, מדוע הוא חושב שעשה את זה ואיך הוא יכול היה לפתור את זה. מבלי להתערב או לתת עצות, פשוט הקשיבו וחיבקו כשאתם זקוקים לו. אז בפעם הבאה שזה יקרה יהיו כלים לפתור אותה ללא תוקפנות.
וכמובן, אין עונש או השלכות. ילד אינו יכול ללמוד על ידי הדחקה או פחד.

אצל תינוקות ויותר ילדים ובני נוער פחות אלימים במדינות בהן נאסר ענישה גופנית

האופן בו אתה מביע את הרגשות שלך, הסתיר משהו מאחור

הם יכולים להיות פחדים, תסכולים, עייפות, עצבים, לחץ, התגובה לחינוך ללא כבוד (תחת פחד, כניעה, צעקות ועונש ...).

"ילדים הם אנשים והם צריכים את המחנכים שלהם, את ההורים שלהם, כדי להשתתף בהם נכון, להקשיב להם ולטפל בהם", אומרת טניה.

אם נעשה זאת, לאט לאט, בסבלנות ונדאג להכיר אותם בצורה מושלמת (להיות מודעים לכל מה שקורה בחייהם), הם ילמדו להתבטא רגשית, משהו הכרחי לבריאות רגשית נכונה, אך מבלי לפגוע באף אחד או לפגוע בעצמם.

תמונות | י.פ.י.

בתינוקות ועוד |