אחת הבעיות הגדולות שיש לנו בדרך כלל אימהות ואבות כיום היא היעדר דוגמניות. יש לנו הורים משלנו, האנשים שאנו מכירים, אך מעבר לכך, אנו יכולים להיות מונחים על ידי מודלים לא עקביים.
לכן מצאתי את זה מעניין לדבר אמהות ואבות גדולים הם היו ערבים לזכויות ילדיהם, ובאמונם ובמסירותם עזרו להם להתפתח באופן מלא.
טלוויזיה או מה שמופיע בתקשורת בכלל הם מודלים די מבלבלים. עם זאת, ההיסטוריה מציעה לנו דוגמאות של אמהות ואבות בהן אנו יכולים לראות את עצמנו משתקפות במיוחד אם אנו רוצים להגן על הדרך שלנו לראות את העולם ולהגן על ילדינו מפני, לעיתים, מערכת המאחדת ודורשת כניעה לסמכויות הוקמה ביחס להורות או לחינוך.
ננסי אדיסון ובנה תומאס
היום אני מביא לך את סיפורה של ננסי אדיסון, בדיוק עכשיו מגשים את 164 שנות לידתו של בנה תומאס אדיסון, אחד הממציאים הגדולים ביותר שהיו. אדיסון עצמו הסביר את התפעלותו מאמו והכרתו בעבודתו וההגנה שלו באופן בלתי מעורער.
גיליתי שאמא היא בדרך כלל דבר נפלא, מכיוון שאמא לקחה את ידי והובילה אותי חזרה לבית הספר. בזעם, הוא אמר לפרופסור שהוא לא יודע מה הוא אומר. אמא הייתה התומכת הנלהבת ביותר שכל ילד יכול היה לקבל, וזה היה בדיוק באותו הרגע בו קיבלתי את ההחלטה שאהיה ראוי לה ולהראות לה שאני לא טועה.
תומאס אדיסון הקטן בבית הספר
משפחתו הייתה ממעמד הביניים. הוריו היגרו לארצות הברית מקנדה מסיבות פוליטיות והייתה להם חברת עץ קטנה.
תומאס אדיסון היה האח השביעי, למרות שרק שלושה מאחיו הגדולים שרדו ילדות. כשהוא בן שמונה הוא הלך לבית הספר בפעם הראשונה, משהו רגיל באותה תקופה.
עם זאת, תומאס היה ילד בעל דמיון מדי, מרגש מאוד. אין מצב שהוא היה שקט וישב בכיתה בהשתתפות, הוא השתעמם והטריד. שנאתי מתמטיקה. מה שהיום יכול להיחשב כהיפראקטיבי שיש לטפל בו.
כשלמד שלושה חודשים לבית הספר חזר יום אחד בבכי הביתה. הפרופסור אמר לו שהוא תמיד יהיה סטרילי ולא יצרני, המכונה "זוטה".
אמו, במקום להעניש אותו או לדאוג, סמכה על תכונותיו, מוזרויותיו ורוחו הסקרנית של בנו. וכמובן שהוא לא התיר חוסר כבוד או שתויג אותו כמטופש או בעייתי.
הוא שתל בבית הספר וכאמור "שר את הארבעים" למורה. היא לא הייתה מוכנה להרוג את בנה במרירות או להרוג את הביטחון העצמי. אם הילד היה מתרגש, הוא היה רשאי לעבור דירה. אם הילד היה שואל על הכל ורצה לדעת הכל, הוא היה עונה.
השכלתו של אדיסון הצעיר
ובהתחשב בכך שמערכת בית הספר לא הצליחה לשלב אותה בשמחה, ננסי אדיסון קיבלה החלטה שתסמן את גורלו של בנה, כפי שהוא עצמו הכיר. היא החליטה לחנך אותו בבית בעצמה.
ננסי עברה הכשרה מסוימת כמורה, אך לא הייתה בה ניסיון רב. עם זאת, זה לא הפחיד אותה. היא הייתה אם מחויבת, מסורה ומעל הכל, הגנה על בנה הספציפי לו זה הכרחי, אפילו מהאב עצמו שלא תמיד הבין שהילד יורשה לחקור בעצמו מבלי לעמוד בתקני החינוך הרגילים.
היא ידעה שבנה מבריק, אולי אחרת, אך עם יכולות גדולות שניתן היה לטפל בהן רק בסביבה אישית ומכבדת. הוא היה מבועת מאחידות ולמידה חובה ששררה בבית הספר, הוא העדיף לבחור בסגנון הרבה יותר פתוח, לא שגרתי, גמיש ויצירתי.
הוא קרא יצירות ספרות והיסטוריה ששבתו אותה ושוב עד מהרה גילה את העניין הגדול של הנער במדע ובניסויים, והעניק לו ספרים וכלים לעקוב אחר תשוקתו הגדולה.
הביטחון של אמו עזר לו להיות ממציא גדול
תומאס אדיסון הפך, מגיל צעיר, לאדם מבריק ומחויב, לחוקר בלתי ניתן להשגה שעבד בתחומים מגוונים כמו אופטיקה, אקוסטיקה או חשמל.
מנורת הניברון ליבון, הפטיפון וחלק מההתקדמות בקולנוע היו כמה מההמצאות הידועות ביותר שלו והשפיעו בעיקר על שינויים טכנולוגיים. אך מעל לכל תרומתו הגדולה של אדיסון הייתה היכולת להביא מחקרים מדעיים למחקר ניסיוני וטכנולוגי.
אדיסון שקל שהוא הצליח לפתח את יכולותיו בזכות המסירות והאמון של אמו. האם אתהמה היה קורה לו אלמלא ננסי אדיסון הייתה אם נהדרת?
אני שוקל ננסי אדיסון כדוגמנית, אם נהדרת מהם ניתן ללמוד, ובוודאי שרבים מהקוראים שלנו, הביטחון שלהם בילדם ועבודתם לסייע להם להתפתח במלואם, יעורר אותם.
