אדוארד פונסט זהו מפיץ מדעי (בין הרבה דברים אחרים) שפועל במשך שנים לתרום את הנתונים של התגליות האחרונות בנושא המוח האנושי והתנהגותו.
חלק גדול מהעבודה הזו קשורה בילדות, מכיוון שהיא מגנה על המקסימום שנמצא בה תינוקות ועוד הערנו כמה פעמים שהוא אומר את זה הילדות היא התקופה החשובה ביותר בחייו של האדם שכן זה יקבע במידה רבה את בריאותו הרגשית והנפשית של האדם בבגרותו.
אתמול הוא פרסם רשומה בבלוג שלו שרציתי להגיב עליו, שתוארו מושך תשומת לב רבה: "לפעמים אנו משקיעים יותר במכונית מאשר בילד“.
ילדים שהולכים למעון יום הם בדרך כלל אגרסיביים יותר
פונטסט אומר שהם בדרך כלל מסתירים את תוצאות הסקרים והניתוחים שנערכו על ילדים שהולכים למעונות יום מכיוון שהם בדרך כלל שליליים.
כנראה ילדים שהולכים למעון יום לפני גיל חמש נוטים להיות תוקפניים ואלימים יותר בגילאים מאוחרים יותר.
אם המסקנות הללו מוסתרות, אינני יודע, מכיוון שקראתי מחקרים המראים תוצאות אלה, הסיבה לכך היא שלקחת ילדים לחדר הילדים היא הפיתרון המשמש ביותר את ההורים והתומכת ביותר על ידי מפלגות פוליטיות, כי בקמפיין הבחירות שלהם הם מבטיחים מאות פעוטונים חדשים כאמצעי להקל על פיוס בין עבודה למשפחה.
לפעמים אנו משקיעים יותר במכונית מאשר בילד
עם הביטוי הזה, פונטסט אומר לנו שיש משפחות שמעדיפות להקדיש יותר כסף למטרות כמו מכונית חדשה במקום לחנך את ילדינו.
כפי שהוא מסביר, החברות המערביות הצליחו לשגשג וניסו לכבד שוויון בין גברים לנשים (דבר נוסף הוא שהצליחו) כולל נשים בעולם העבודה.
עם זאת, על מנת שתהליך זה בו נשים עובדות לעבוד וטיפול בילדים נדרש לצדדים שלישיים, יש לעשות זאת בתנאים הטובים ביותר, "הבטחת איכות התוכן הפיזי והאקדמי של גני הילדים".
במילים אחרות, על ההורים והחברה בכלל להקדיש משאבים רבים יותר להפוך את מעונות היום למקום בו ילדים יכולים לגדול בריאים יותר, עם יחס נמוך יותר של ילדים למטפלת, עם אנשי מקצוע מיומנים שמכבדים את מקצבי הילדים וכו '. אולי בדרך זו, ההבדל בין ילדים שנשארים בבית לבין אלה שהולכים למעונות יום הוא מינימלי (למעשה ישנם כבר מחקרים המראים שכאשר לילד יש מטפלת חביבה, רגועה וחיבה ויחסיהם נמוכים אין כמעט הבדל בהשוואה לילדים שאינם הולכים למעונות יום).
אבל לפעמים אנו משקיעים יותר במכונית מאשר בילד
כשקראתי את הכותרת חשבתי שאני הולך לקרוא משהו שונה מאוד ממה שהכניסה של מר פונסט סוף סוף הייתה. לקחתי את התואר בצורה מילולית יותר וממש חשבתי שזה נכון, שמשפחות רבות מעדיפות להקדיש יותר כסף לקניית מכונית או בית מאשר לחינוך ילדיהם.
בתגובה לכך אני זוכר כמה מהמקרים בהם נתקלתי כשעבדתי בשירותי הבוגרים כאחות (אני עכשיו ברפואת ילדים). מדי פעם גברים ונשים בגילאי 60-70, וסבים וסבתות, באו לבדוק את הבריאות וצפו כי, במובן מסוים הם הזניחו.
בדרך כלל הם היו בעלי עודף משקל, או שהם היו יתר לחץ דם או היו גם סוכרתיים. כמניעה וכשיטה לשליטה במחלותיהם, הומלץ להם לעשות תזונה בריאה פחות או יותר ספציפית, להתאמן בכל יום ולבצע פעילויות שיעזרו להם להירגע, ליהנות ולהשאיר את הנפש ערה, פעילה ובידור.
עם זאת הם לא יכלו לעשות את הדיאטה היטב, מכיוון שהם הכינו אוכל לנכדים וילדים ובסופו של דבר הם אכלו את אותו האוכל. הם לא יכלו להתאמן כי הם נאלצו להישאר עם הנכדים ולא היה להם זמן חומרי לצאת לטייל במשך שעה והפעילויות ו תחביבים זה נראה כמעט בדיחה.
"כמובן שההורים עובדים כל היום", אמרו לי. בטח, חשבתי. זה הגיוני. רוב המשפחות צריכות שתי משכורות כדי לחיות. עם זאת, לפעמים הם המשיכו להסביר לי דברים ושם הבנתם את זה כן, יש כאלה שמשקיעים יותר ברכב או בבית מאשר בילדים.
-כעת הם החליפו קומות ונראים שהיו להם דירה יפה ... הם הלכו לגור בבית וכמובן, שניהם צריכים לעבוד כל היום כדי לשלם על כך - אמרה לי אישה.
-אבל אם אתה עובד כל היום כדי לשלם את זה, מתי אתה נהנה מהבית החדש שלך? שאלתי.
טוב, בגלל שהם מסתובבים בסוף השבוע כי הם אומרים שאחרי כל השבוע בעבודה הם לא באים להיות כלואים בבית.
