תוך מספר ימים עברו חודשיים מאז שהילדים נכנסו לכיתות שלהם במשתלות ובבתי הספר השונים במדינה. נראה שזה היה הרבה יותר ארוך, אבל זה רק שמונה שבועות.
אחרי הזמן הזה אני עדיין זוכר את יום הלימודים הראשון של בני ג'ון כאילו היה עכשיו ואני עדיין רואה את עצמי נטוע שם, מתבונן איך הוא נכנס לכיתתו, מרחוק, עם דמעות שעולות בעיניי וגוש בבטן של ספק וזיכרון.
"זה ייקח רק שעתיים," חשבתי. זה היה בערך תקופת הסתגלות מעוצבת כך שילדים מתרגלים בהדרגה להיכנס למקום חדש, הם מכירים את המקום, את הגננת ואת חבריהם ללימודים החדשים וזו התקופה, כפי שהצלחתי לגלות בעור שלי, ש ההורים צריכים להתרגל למצב החדש.
איך נפרדים אחרי שלוש שנים
כבר אמרתי לך שג'ון לא הלך במעון יום. אשתי לא עובדת, אז ג'ון והיא, היא וג'ון, התחת וחרא ו מסמר ובשר הם הפרידו בין היום בו התחיל בית הספר לאחר 3 שנים ו -8 חודשי שיתוף בכל יום ובכל לילה (למעט זה שהלכנו ללדת את ילדנו השני).
אני מנסה להבין בעור עצמי מה היא הרגישה ואינני יכולה. אני לא יודע אני לא יכול להרגיש את זה, אני לא יכול להכניס את עצמי למצב הזה ומתקשה לי לנסות את זה, כי היה לי קשה, רע מאוד, היום שג'ון נכנס דרך הדלת ההיא והעביר את ידו ואמר "שלום שלום, אמא שלום."
אם היה לי קשה, שהלכתי לעבוד כל יום, שנפרדתי כמה פעמים בשבוע, איך היא יכולה הייתה לבלות בזה שתמיד היה איתו? אני לא יכול לדמיין את זה (והיא אומרת לי: "ארמנדו, אתה לא יכול לדמיין את זה").
איך אם כן האם נפרדת מבן או אב מבן כך שזה לא כואב? אין מתכון, כי סבל ההפרדה לא בא מהראש, אלא נולד מבפנים, מהרגשות של האדם ו רגשות אינם יודעים מילים או סיבות.
אתה יודע ששום דבר לא יקרה, אבל אתה בספק אם קיבלת את ההחלטה הנכונה, אם בית הספר יידע להבין את האישיות שלך, את דרך ההוויה שלך ואת ההרגשה ולמרות שאתה יודע שהם ינסו לתת לך חינוך שאתה מרגיש, עמוק בפנים, שהם הולכים התייחסו כמו אחד נוסף, מכיוון שבית הספר הוא ככה, 25 ילדים עבור מורה אחד או שניים, ובתנאים אלו אי אפשר לעצור את הערכת האינדיבידואליות של כל ילד.
ככל שידמו יותר זה לזה וככל שדומה יותר לפעולה של כל אחד מהם, כך תפקוד הכיתה יהיה הרמוני יותר. שימושי לשליטה בקבוצה, אבל עצוב אם אנו חושבים שכל ילד צריך להיות מסוגל להיות עצמו, עם הדאגות והרצונות שלו.
זוכר את העבר
כל רגע ורגע בו אדם חי נכתב בזיכרון האישי. כולם משאירים את חותמם. חלקם יותר ואחרים פחות. חלקם משפיעים על רבים ואחרים כמעט ואינם על דבר, אך האופי שלנו, אופן הפעולה, החשיבה וההתייחסות לאחרים הוא הסכום של מה שכתוב בגנים שלנו (מה שאנחנו מביאים כסדרה) ומה שאנחנו מקבלים מה באותו הרגע אנחנו הולכים להרות עד ליום מותנו.
יש דברים שנזכור תמיד ויש דברים ששכחנו. אלה שזוכרים אותנו ולא אוהבים אותנו, גורמים לנו להרגיש רע כשאנחנו מעוררים אותם בתודעה, עם זאת ישנן חוויות רבות שאיננו זוכרים, המשאירות גם את חותמן על היותנו.
היום בו ראיתי את ג'ון בבית הספר עם ילדים אחרים, עומד בתור, מחכה להיכנס בזמן שהוא הביט בנו בעיניים הענקיות שלו שאמרו "אני לא יודע לאן אני הולך, אבל אני מסתכל על הפרצופים שלך, אני רואה אותך רגועה ולכן אני חושב שאהיה טוב " התהלוכה נכנסה פנימה. לרגע ראיתי את עצמי, ארמנדיטו בן הארבע שהתחיל את בית הספר בספטמבר 83 וחש תחושה מוזרה של חוסר אונים, ריקנות ואי נוחות.
הרגשתי כל אחד מהקוצים שאני שומר מאותו זמן חופרים קצת יותר עמוק בלב וחשמתי שלא זכור לי את רובם, כי אולי אוכל להתגבר עליהם.
מה קרה בשנת 83?
עם זאת, נראה כי הוא גר בפנימייה שבה ילדים לא יעלו בפניה. לא, זה לא היה ככה. כשאני נזכר בחוויות העוקבות בזכרוני אני מבין שהם לא היו כל כך הרבה. הבעיה היא שהם לא היו הרבה עכשיו כשאני מסתכל אחורה, אבל כן הם היו צריכים להיות בני ארבע (או לפחות לארמנדיטו בן הארבע).
זה גורם לי לחשוב שאם אני, שנפרדתי מהסביבה המשפחתית שלי עם ארבע שנים, אשמור בחוויות הזיכרון המודע והלא מודע שלי שעוד לא התגברתי עליו, מה לא ישמור על כל אותם ילדים שנכנסים לבית הספר עם שלוש שנים ומה לא הם ישמרו את כל מי שלפני הלימודים הלכו למעון יום.
מדוע ג'ון הולך לבית הספר?
וכאן רבים תוהים מדוע בני הולך לבית הספר, אם זה לא חובה ואם יש לי כל כך הרבה ספקות לגביו.
טוב אז כי הוא רוצה ללכת. שאלנו אותו אם הוא רוצה ללכת עם בנים ובנות אחרים, בלי אבא ובלי אמא והוא אמר שכן. הוא נכנס ליום הראשון, והשני והשלישי, והרביעי, וה ... ובכל פעם שאתה שואל אותו הוא אומר כן, שהוא אוהב ורוצה לחזור.
בפנים אני מרגיש שאהיה יותר טוב בבית ושהוא קטן מכדי ללכת לבית הספר (אני מרגיש את זה ואני חושב על זה), עם זאת אני מבין שהוא ג'ון, לא ארמניטו ושאם הוא בחר בדרך זו עלינו כמו שהורים עושים את שלנו תקופת הסתגלות ולהתרגל לחיים החדשים האלה.
אם הוא טעה, אם לא היה מאושר, אם היה בוכה כשנכנס או יוצא, אם היינו רואים שאור ילדותו החל לכבות, היינו מוציאים אותו מבית הספר. עם זאת, כמו שאמרתי, הוא שמח וכפי שאמרתי לפני הרבה זמן, הוא לא צריך למעוד באותה דרך שמעדתי והוא לא צריך לחיות את התסכולים באותה דרך שחוויתי אותם.
תמונות | ארמנדו בסטידה
בתינוקות ועוד | תקופת ההסתגלות כן או לא?, תקופת ההסתגלות לבית הספר, הסתגלות לבית הספר
