בסוף השבוע שעבר הלכתי לפגוש את האנשים שהם חלק מ- ALE, האגודה לחינוך חינם בספרד. הם נפגשו בלודג 'יפהפה במאר מנור, ומכיוון שאני נמצא זה לא מסיט אותי, החלטנו להתקרב. בנוסף לשיחה עם אבות ואמהות המחנכים באחריות בבתיהם, הצלחנו להיפגש ילדים שלא הולכים לבית הספר.
החוויה הייתה נפלאה. במרכז נפגשו כמעט מאה אנשים ומחציתם היו ילדים: מתינוק בן חודשיים ועד בנים שהורידו לי את הראש.
נהנינו מאוד והצלחתי ליידע את עצמי ישירות על היעדים והמעשים של האגודה הזו שמטרתה שהחינוך הביתי יוכר רשמית בספרד על פי הנחיות הטקסט החוקתי שלנו, ניסיונם של המדינות הסובבות והגזר דין שאושרו עד כה על המקרים שבספרד נבדקו.
אבל מה שהכי היכה אותי היה היחס של הילדים. ה חברותיות זה היה נורמלי, בהיותי דרך להתייחסות שראיתי בריאים מאוד: הילדים דיברו ושיחקו אחד עם השני בכבוד עצום, לא היו סכסוכים או עימותים, הקשישים התייחסו לילדים ברוך וכללו אותם בפעילותם.
בעוצמה תפס את תשומת ליבי שהם לא היו מצחיקים אחד את השני או יתחרו בכשירות, לא היו מריבות או צעקות. אם הביקורת הגדולה ביותר על אופציה חינוכית זו היא בדיוק שילדים צריכים להתרועע, הרושם שלי היה שהם קשורים באופן מושלם בחברה ונהנו ממנה בכבוד.
ילדים אלה היו רגילים להתמודד עם מבוגרים ודיברו איתם באופן טבעי, בכבוד אך בביטחון עצמי, עמיתים לעמית. בחיי היומיום, מערכות היחסים החברתיות שלהם אינן מוגבלות לכיתה, לפטיו ולקבוצת עמיתים בני אותו גיל, אלא הם מתמודדים עם אנשים בכל הגילאים על פי אהדתם ותחומי העניין שלהם. ואני חושב שזה מאוד חשוב להיווצרות ילדים.
אני גם מאמין שחופש זה בטיפול וכי קיימת אפשרות לבלות עם אנשים בכל הגילאים הוא אחד ההיבטים החיוביים ביותר שהאפשרות החינוכית הזו יכולה להציע. התייחסות בסביבה חברתית טבעית, כמו החיים עצמם, היא אחת החוויות שהן ילדים שלא הולכים לבית הספר הם נהנים יותר.
כמו כן, והרבה יותר לאחר הביקור הזה, אני מאמין שלמערכת החינוך הרשמית יהיה הרבה מה ללמוד ממשפחות אלה כדי לנסות להציע לילדינו את האפשרות לפתח את ילדיהם חברותיות באופן טבעי יותר.
