שר החינוך, המדיניות החברתית והספורט, מרצדס קברה, ערך אתמול מסיבת עיתונאים לרגל חגיגת יום הילדים הבינלאומי וכמצגת של ההודעה "הידיים שלך להגן" שרציתי לסכם בהסכמה עם היא
"לחיים, נבלות, צעקות הן דרכים לא יעילות לחינוך", העיר השר. תוקפנות כאלה הן ביטוי של "כישלון מודיעיני" מאז אלימות מנוגדת לחינוך ואין שום מינימום מקובל עליו.
קבררה גם העיר כי העונש הגופני הוא א "פגיעה בזכויות הילד" ואחד "סטנדרטים כפולים בלתי מתקבלים על הדעת: מה שלעולם לא נעשה למבוגר אסור לשקול לעשות לילד."
אם כבר מדברים על תפקידם של ההורים העירו את הדברים "עלינו להיות סמכות על ילדינו, ברור שעלינו לדאוג להם, ויש דרכים הרבה יותר טובות לעשות זאת מאשר לפנות למה שיכול להיות ביטוי לכישלון של דו קיום, או של סיבה או דיאלוג." בהתחשב בדאגה מהיעדר הכללים וההתחייבויות אצל מבוגרים, הוא העיר שהם צריכים ללמוד מה הם אבל "עליהם לעשות זאת מתוך שכנוע וצורתם הביקורתית, ולא כתוצאה מהטלת אמצעים אחרים."
הצהרות אלה מגיעות כפיצוץ אמיתי (או פצצה) ברגע בו היעדר ערכים של מתבגרים והיעדר גבולות של ילדים נמתחים בביקורתובכנות, אני לא רוצה להרחיק שום סיבה מאף אחד משני.
ילדים נולדים עם "הדיסק הקשיח המעוצב", כלומר הם גיליון ריק שהם באים ללמוד מאיתנו ולמרות שזה אולי נראה שקר, הם מוכנים לחלוטין לעשות זאת. הם מצפים שנלמד אותם כיצד לחיות ומקווים ללמוד זאת על סמך יכולותיהם.
הבעיה באה כשאנחנו רוצים שהם יבינו משהו שהם לא מאומנים, לפי גיל ויכולת רציונלית, להבין.
"זה שעד שאני נותן לחי לא מבין" הוא ביטוי שנמצא בפה של הורים רבים, עם זאת זה לא נכון. ילדים לומדים, על ידי המנגנון גורם-תוצאה שכאשר הם מבצעים את A (למשל לגעת בתקע) הם מקבלים סטירה על היד שכואבת (B). בדרך זו כאשר הם גורמים ל- A להגיע ל B. מכיוון שהם לא רוצים ש- B יגיעו, הם מפסיקים לעשות A. האם הם הבינו את הסכנה שבנגיעה בתקע? לא, הם הבינו שאם הם נוגעים בו אמא או אבא מגיעים והם מכים אותו.
לילדים אין יכולת הנמקה שמבוגרים עושים. לכן המבוגר צריך להסתגל ליכולת של הילדים ולא להפך. אני אגיד לך שזה מסוכן, אני אסיים את הפחד שהכה בי כשאני נוגע בזה, אני מכסה או מסיר את כל מה שהייתי מעדיף לא לגעת ולהסיח את דעתך עם משהו אחר כשאני רואה שאתה רוצה לגעת בו, לכמה דוגמאות. יום אחד, כשאני יכול להבין את דברי, תדע את הסכנה לעשות את מה שתמיד אמרתי לך שעדיף לא לעשות, ולא תצטרך להכות אותו.
מול התבטאויות אלה הופיעו מספר ביקורות שנחשבו בדאגה דומה: "אז אתה צריך לתת להם לעשות מה שהם רוצים?" ובכן לא, ברור שלא. בחברה ובכל בית ישנם כללים שילדים צריכים לדעת, אך בבקשה, לא על בסיס תוקפנות גופנית. המכתב עם הדם נכנס זה מזמן הפסיק להיות אמירה מקובלת מוסרית.
זה נושא שעובר דרך ארוכה. יותר מדי. אני לא רוצה להאריך יותר אז אני מסיים עם שני רעיונות שהשר העיר:
- ענישה פיזית היא כישלון של אינטליגנציה: כפי שכבר אמרתי לך, עלינו להראות זאת אנו מבוגרים ואנשים רציונליים ואינטליגנטים ולעבוד מעט בשיטות אלטרנטיביות. ילדים לומדים דברים רבים על ידי חיקוי. אין הגיון לנסות ללמד ילד שלא צריך לפגוע באחר על ידי מכה.
- מה שלא היינו עושים למבוגרים לא צריך להיעשות לילדים: בעבר זה היה מקובל חברתית לפגוע בנשים. אם היה זקוק לתיקון מכיוון שלא הבין את צרכיו של הבעל, נראה היה שהוא מספק אותו, מכיוון שזו "הדרך בה הוא הבין" את הצפוי לה. כיום, למרבה המזל, לא ניתן להעלות על הדעת. עם זאת אצל ילדים זה מקובל. איננו יכולים למלא את פיותינו בביקורת על מתעללים כאשר אנו עצמנו מפרים את שלמות ילדינו.
בכל פעם שמופר על שלמותו של הילד, הילד מפסיק להיות קצת כמו שהוא להיות קצת יותר מה שהוריו רוצים שהוא יהיה.
