כשזה קורה לך העולם נופל עליך ואתה חושב שאתה האישה היחידה בעולם שאליה קורה משהו כל כך עצוב, אבל מהר מאוד אתה מבין שזה לא כך.
הוא הפלה זה הרבה יותר נפוץ ושכיח ממה שאנחנו חושבים. תשומת לב לנתונים: יותר מ- 50% מההיריון אינם מגיעים למונח. ידעתי זאת כשזה קרה לי, מה שהרגיע אותי מעט.
נכון שהוא חוויה מאוד לא נעימה, אבל לפחות הנחמה שלי הייתה לקבל את זה שהמדע והגוף הם חכמים וכי אם זה היה קורה בגלל משהו זה היה יכול להיות.
הגורמים יכולים להיות רבים, אך ברור שאם העובר לא הצליח להמשיך ולגדול, זה מכיוון שיש בו פגם שאינו תואם את החיים. הגוף אינו מכונה מושלמת לחלוטין, אך דברים כאלה לא היו קורים. למזלי במקרה שלי ההפלה הייתה כה מוקדמת (בשבוע ה -7), עד כי לא היה צורך בהסדר, מה שאני מעריך כי המצב כבר טראומטי למדי לעבור לחדר הניתוח לפני הרדמה מוחלטת.
אני לא יודע אם זו הסיבה, או בגלל מצב רוחי הטוב באותה תקופה, קיבלתי את זה די טוב למרות היותי בהריון הראשון.
לדברי אמי (שכמעט תמיד צודקת) בתקופתה זה לא היה כל כך. זה לא נכון: זה אכן קרה אבל נשים מסוימות אפילו לא גילו את זה. העניין הוא שהיום עם בדיקות ביתיות נוכל לדעת בשבוע הרביעי אם אנחנו בהריון, אך לא לפני כן. יתכן שאם לא עשיתי את הבדיקה כמה ימים לפני או למדתי.
לכן העצה היחידה שאני יכול להציע היא לקחת את זה כמה שיותר הגיוני (אני יודע שזה לא קל) ולהתמודד עם זה באופן טבעי, בלי דרמה או אשמה.
במקרה ומישהו יעודד, אחרי שלושת חודשי המנוחה שהמליצו על ידי הרופא שלי, זמן קצר לאחר שנכנסתי להריון שוב עם בתי הראשונה שכבר כמעט 20 חודשים. ובשמחה עכשיו אני 12 שבועות בהריון עם השני.
אני תמיד חושב משהו שמנחם אותי: אם זה לא היה קורה לי, היום הבת שלי לא הייתה קיימת. בדיוק השילוב הגנטי של הביוץ והזרע שהוליד את בתי חמישה חודשים לאחר ההפלה לא היה מתרחש. ואני לא משנה את זה לשום דבר.
