אובדן לידה הוא אחד המתרחש בשלב האחרון של ההיריון או בשבעת הימים הראשונים לאחר לידתו של התינוק. לא קשה לדמיין את המכה הקשה שעלולה להניח עבור חלק מההורים, עם זאת, החברה מתעקשת להסתיר את הכאב הנורא הזה.
שתיקת האובדן של אותו תינוק או לנסות לנחם כמה הורים מרוסקים בביטויים לא הולמים, היא דבר שכיח יותר ממה שאנחנו חושבים. לכן, מתינוקות ועוד, אנו מאמינים שזה חשוב לתת קול למשפחות שעוברות את המצב הזה, במטרה להעלות מודעות בחברה, לבוש ולהעניק נראות לתינוקות אלה שעזבו מוקדם מדי.
מוניקה קארראסקו היא עורכת דין, ילידת ברצלונה אך ממוקמת במדריד. בשנת 2010 היא הפכה לאם בפעם הראשונה לילדה בשם נראה, ובשנת 2015 נכנסה שוב להריון עם ילדה אחרת שתיקראו קלואי.
אבל לצערי קלואי הקטנה נפטרה במהלך הלידה בגלל רשלנות רפואית, לדברי הוריו, ומאז מיקדה מוניקה את כל מאמציו שמור על זיכרון בתך בחיים דרך הבלוג שלו עקבות קלואי, וכדי להעלות את המודעות לחשיבות של קבלת טיפול תקין באמצעות קמפיין פעימות לבריאות ולחיים.
דיברנו עם האם הזו על החוויה הכואבת של אובדן התינוק שלה. כשהוא משתף את החוויה שלו, מתכוונת מוניקה לשמש כליווי להורים אחרים שעוברים באותו מצבn ולהרים את קולך לטיפול, לעיתים לא אנושי ומקצועי, שאנו מקבלים נשים במהלך הלידה על ידי השירותים.
איך עבר ההיריון של קלואי?
ההריון שלי היה תקין, אבל נחשבתי בסיכון מכיוון שסבלתי מסוכרת לפני הלידה וגם מקטע C קודם בגלל אי התקדמות הלידה.
בשבוע 39 התחלתי עם התכווצויות עבודה וגירשתי את התקע הרירי, אז החלטנו ללכת לבית חולים. זה היה 15 במאי 2016 בשעה 19:00 בערב. כל המשפחה ציפתה לפגוש את קלואי!
מתי התחילו הבעיות?
כשהלכתי לחדר המיון הם פיקחו עליי, עשו את המסלול ונתנו לי הרדמה אפידוראלית. אבל עם שינוי המשמרת, המיילדת החדשה שהגיעה אלי החליטה לשבור את התיק שלי, למרות העובדה שהמשלוח שלי התקדם בצורה טובה וכי בשלוש השעות שהודעתי עברתי מהתרחבות של 3 עד 5 ס"מ.
אנו מתבוננים מייד בזה המים היו מכוסים בקקוניום. פחדתי מאוד ושאלתי את המיילדת אם התינוק שלי יכול למצוץ את זה ולהיחנק, אבל היא אמרה לי שזה לא סביר והדבר היחיד שיכול היה לקרות זה שבלידה הם היו צריכים לקחת אותה כדי לנקות את הפה שלה.
כעבור זמן מה החל האזעקה להישמע בגלל הייתה ירידה בקצב הלב של קלואי; אנשי הרפואה הגיעו, שינו את עמדתי במיטה ושמו עלי חמצן. אבל הם לא עשו שוב ושוב, בעלי ואני נותרנו לבד ללא ליווי או פיקוח.
ה אזעקת המסכים צלצלה מספר פעמים נוספות מה שמעיד על בעיות בפעימות הלב של בתי, אך איש לא ראה מה קורה וכשהחלטנו להזהיר אותנו, המיילדת פשוט הורידה את עוצמת הקול של המכשיר ונתנה תרופה להפחתת עוצמת ההתכווצויות ואיתו לחץ מה התינוק שלי סבל.
ועם ההיסטוריה הרפואית שלך, האם תכננת פעם לעבור ניתוח C?
בהתחלה לא. עם התרופות שנתנו לי הם האט את הלידה אך הלחץ בעובר נותר וקלואי המשיכה לסבול מ ברדיקרדיה. למרות זאת, בשום זמן לא בוצעה בדיקת ה- PH של הקרקפת כדי לגלות אם הוא מקבל מספיק חמצן.
בתנו סבלה א חוסר חמצן ממשיך אך נראה כי איש לא הקדיש לכך חשיבות עד שהחליטו סוף סוף לבצע את קטע ה- C. התאמנתי בדחיפות בשעה 02:30 בבוקר ב- 16 במאי, אבל זה היה מאוחר מדי לבת שלי קלואי ו הוא נפטר כמה דקות לאחר שבא לעולם.
התוצאה של בדיקת אפגר שעשו הייתה 1/0/0, והמחקר הגזומטרי של חבל הטבור שיקף חמצת חמורה, עם pH של 6.8.
"נכנסתי לבית החולים עם תינוק בריא לחלוטין שנאבק מאוד במהלך הלידה, אך לא ניתנה לי ההזדמנות לבוא לעולם"מתי ואיך הסבירו הרופאים מה קרה?
בחלק האחרון של ההתערבות הם החליטו לבצע הרדמה כללית למרות שסירבו לעשות זאת מכיוון שרציתי לפגוש את בתי. אבל הם הרגיעו אותי בניגוד לרצוני וכשהתעוררתי, 45 דקות אחר כך, נתקלתי בסצנה שוברת לב.
כשפקחתי את עיניי ציפיתי לפגוש את בתי השנייה, אבל במקום זאת מצאתי בעלי בוכה שזה הוא שאמר לי שקלואי נפטר. הוא שאל אותי אם אני רוצה לראות אותה ואחרי זמן מה, שתי מיילדות הביאו את הילדה שלי בעריסה. הוא שקל 3,960 גרם.
כמעט ללא כוח החזקתי את התינוק שלי בזרועותיי, ואז הבנתי את הסיוט שאנחנו חיים.
"ליטפתי את ראשה בעדינות, חיבקתי אותה ואמרתי באוזנה את מילות האהבה שכל אמא תגיד לבנה:" קלואי אני אוהבת אותך מאוד, מאוד. אלה היו המילים האחרונות שלי. אחר כך לקחו אותה "
שלוש שעות אחרי ההתערבות הם החליטו להעביר אותי לחדר בקומת הקרקע ושוב הייתי מודע למצב הנורא: היה לי ניתוח קיסרי לאחרונה ופצע שהזכיר לי את זה, אבל לא הייתה לי את הבת שלי איתי.
הייתי במצב של הלם ומכיוון שבית החולים לא הציע לי תמיכה פסיכולוגית כלשהי, בעלי היה זה שביקש את זה, ואחרי כמה שעות הגיעו פסיכיאטר ופסיכולוג, אבל אף אחד מהם לא התמחה באבל.
הטיפול לא עזר לי והרגשתי מאוד בודד. הייתה לי אפילו תחושה שאנשי מקצוע בתחום הבריאות עצמם נמנעים מלהיכנס לחדר שלי וכששאלנו אותם מה קרה התגובה שלהם הייתה תמיד זהה: "אנחנו לא יודעים".
איך הדו קרב של קלואי?
העובדה של להתמודד עם מותה של קלואי כשציפיתי לחייםולמצוא את עצמי עם זרועות ריקות אחרי אובדנו, זה היה כל כך כואב שזה גרם לי להיכנס להלם ואני בוכה את האובדן שלו כל יום.
כשחזרתי הביתה וראיתי אותה עריסה ריקה, כל הדברים הקטנים שקנינו לה, והחלב שנבט מחזהי (למרות שלקחתי את הכדור לניתוק הנקה) הכאבים החמירו עוד יותר אם אפשר.
אני לא יכול ליהנות מזה כל יום אני מדמיינת איך היו החיים שלי איתה. אני כל כך אוהבת אותה שתמיד יש לי אותה בלב בשבילה אני נלחמת כל יום כדי לנסות לברר מה קרה באותו לילה בבית החולים.
בתי נריה היא העמוד שאליו אני נצמד. היא שמחה מאוד ונרגשה ללדת אחות קטנה והייתה הרסנית כשידעה שהיא נעלמה לנצח. לעתים קרובות הוא שואל אותנו על קלואי ואני תמיד אומר לו שהוא היה שווה לה.
אנו מנסים לתמוך בשלוש ההתמודדות עם הדו קרב הזה. לפעמים אנחנו מקבלים את זה, אבל לפעמים אנחנו לא יכולים להתעודד כי אנחנו לא יכולים למצוא את המילים. אז אנו בוכים ומחפשים במקומות שגורמים לנו להרגיש טוב שבמקרה שלנו זה הטבע.
האם מצאת תמיכה בסביבתך?
בשנה שלפני אירוע בתי נפטר אבי באופן בלתי צפוי, כך שתקופת האבל שאני עוברת באופן אישי היא קשה מאוד, מכיוון שתוך זמן קצר איבדתי את אבי ואת הילדה שלי, שגם הם מתו זה היה ניתן להימנע.
בהתחשב בכך הרגשתי מאוד מוקף בסביבתי, אבל עלי גם לומר שיש אחרים אנשים מתנהגים כאילו שום דבר לא קרה וכאילו קלואי מעולם לא הייתה קיימת. הם אפילו שואלים אותי אם "אני מרגיש יותר טוב" או שהם אומרים לי ש"אני צריך להתגבר על זה ", ש"אני צעיר ויהיו לי יותר ילדים".
"עדיף לשתוק או סתם להקשיב כשאתה לא יודע מה לומר. מכיוון שכל ילד הוא ייחודי ובלתי ניתן להחזרה. הבת שלי קלואי אכן קיימת ומשהו קרה והיא מתה."מעולם לא היה לי קשה להחצין את תחושת הכאב שלי וכל אותם אנשים שפנו אלי וביקשו ממני דיברו בלי טאבו. זה מועיל התייחס לתהליך האבל הזה באופן רגיל ולא למלא את השתיקות במילים ריקות ואפילו מזיקות.
מדוע קמו "עקבותיו של קלואי"?
הייתי בגדול הייתי במצב של הלם פסיכולוגי ועונהתי מהרעיון שלא אוכל לעזור להחוץ מזה שהיה משוכנע שמותו היה ניתן להימנע לחלוטין. לכן החלטתי לפתוח את הבלוג ו- דווח על המקרה שלי חברתית. שם הבלוג היה בהשראת הדפסי בתי, שזה הדבר היחיד שנותר לי ממנה
בבלוג תוכלו לראות גם את הקמפיין "פעימות לב לבריאות ולחיים" שאיתו אני מתכוון העלאת המודעות לכבוד אליו יש להתייחס לאנשיםוזכות היסוד לחיים ולבריאות שיש לכולנו. שם הקמפיין התבסס על שמע הקצב של קלואי שגם אנו שומרים עליו.
זו התלונה החברתית שלי, אך במקביל, גם החלטנו להוקיע באמצעים שיפוטיים למרות כמה כואב לזכור שוב ושוב מה קרה. אבל אני מרגיש שעלי לעשות את זה בשביל קלואי. המאבק למען האמת הוא זה שגורם לי להיות פעילה ומה שהציל אותי בארבעת חודשי חופשת הלידה.
"עם הזמן הבנתי שיש נטייה כללית להסתיר את הרשלנות הרפואית לכאורה, כאשר עדיף לעזור, להגן ולתת ראות לקורבנות".
מה היית אומר לאם אחרת שחיה אותו דבר כמוך?
מותו של ילד הוא משהו כנגד הטבע וכאשר הוא מתרחש הוא גורם לכאבים גדולים ברמה הפיזית והרגשית. זה אף פעם לא מרפא, אבל מתבולל ולומד לחיות עם עצב.
להתגבר על תהליך זה אין ברירה אלא לקבל את המציאות לאט לאט, שוברת לב ככל שתהיה. המפתח הוא לדבר עם אנשים שמבינים אותך, ולתת לעצמך להיות עטוף על ידי אנשים שאוהבים אותך. במקרה שלי מצאתי תמיכה רבה באמא שלי, שתמיד מוכנה להקשיב לי, ובעלי ובתי שחשים את אותו הכאב כמוני.
"אתה צריך לקבל הרבה אהבה לדברים שחשוב שתסמוך על אנשים שמוכנים להציע לך את זה, שלא שופטים אותך ואשר עושים כמיטב יכולתם כדי להרגיע את חוסר המנוחה שלך."באופן אישי זה עוזר לי לחשוב שבתי קלואי מצליחה. בכל מקום שאתה נמצא, אני רק מקווה שזה בסדר. אני אוהב אותך קלואי.
אי אפשר שלא לקרוא את מוניקה בלי להזיל דמעה או לחוש שהלב עשה קשר. דבריו מציינים אהבה אדירה לבתו ואומץ וכוח הראויים להערצה. אני מקווה שבקרוב מאוד אוכל למצוא את האמת שאתה כל כך מחפש ולהמשיך ללכת קדימה; לבתה נראה, לעצמה ולכוכבת הקטנה ההיא בשם קלואי.
תודה למוניקה קארסקו, עקבותיו של קלואי
בסרטונים לתינוקות ועוד בלונים לזכר 2014: מודעות לאובדן הריון וילודים, תשעת הדברים שאסור לומר לאישה שעברה הפלה, "העריסה הריקה", ספר על מוות טרום לידתי, מבחן אלימות מיילדת, מה זה הריון מסוכן?
