לאחרונה חברת קמפרופריו השיקה נקודה חדשה שמכריזה על הקו החדש שלה של נקניקיות חזה עוף (בהמשך נדבר עליהן) ונראה שהפעם צוות השיווק שלה נפל לנושא שחזר על עצמו מאז ימי הביניים, " להורים יש ילדים שידאגו לנו כשאנחנו זקנים. " ובכן, זה יהיה לא.
לפני הרבה שנים רבות, בממלכה רחוקה מאוד ...
... גרה משפחה של חקלאים שהיו להם כמה ילדים, כולם עבדו בשדה, גדולים כקטנים, נשים וגברים, שכל אחד מהם מילא את תפקידם לקדם את כל המשפחה.
מאותן שנים בא המשפט "הילדים באים עם לחם מתחת לזרוע"מכיוון שבאזור הכפרי ילד היה פה להאכיל אבל גם זוג זרועות טוב לעבוד ולדאוג לקשישים. כיום, למרות שלמרות שזה יכול לגרום לנו להתרגש פחות או יותר שילדינו עוקבים אחר צעדינו, אני לא חושב שיש הורים רבים שמחליטים להביא ילדים לעולם כדי שיוכלו להמשיך בעסק המשפחתי כשהם פורשים וכמובן, אם הם חושבים כך , סביר להניח שהם יתאכזבו.
אני מבין שאבא או אם גאים לראות שהבת שלהם הולכת בעקבותיה, אבל אני לא חושב שזו המטרה מדוע החליטו להפוך להורים בימיהם.
בתרבות שלנו, ואני לא מתייחס לספרדית או לאירופאית, אלא לתרבות של להיות אנושי כיצור חברתי, הזקנים טופלו על ידי הצעירים בשבט, בדרך כלל ילדיהם וקרוביהם.
ניצול הפחד מהזקנה והבדידות
אולי זו הגזמה לדבר על פחד, אולי עדיף לקרוא לזה "כבוד", כי זה שפחות או פחות, בגיל מסוים שאל את השאלה "ואיך תהיה זקנה?", נמשיך עם בן זוגנו, איך נהיה במצב בריאותי, איך תהיה הסביבה שלנו בעוד 15, 20 או 30 שנה. ובתקופה הנוכחית הגיוני לדאוג לאיכות חיינו בעתיד.
הפחד ממה שהחיים יביאו לנו הוא הגיוני, מכובד ואופייני לכל אחד מאיתנו, ברור שאף אחד מאיתנו לא מתמודד מול עתידנו באותה צורה, באותה צורה שעתידו של כל אחד שונה מ של אחרים (או לפחות זה אמור להיות).
לכל האמור לעיל, נראה לי טוב מאוד שקמפופריו, כמו הבנק שלנו, דואג לעתידנו וששניהם מנסים למכור לנו חלק ממוצריהם כך שיהיה נסבל ככל האפשר, אבל מה שאני לא מבין זה שחק בפחד על ידי הצבת מצבים לחלוטין לא במקום.
מטפלים המבקשים לקבל טיפול
כך אני רואה שמותג הנקניקים מעלה את מערכת היחסים שלי עם ילדי. "אני דואג לך עכשיו ואני מקווה שמחר תהיה אתה שתחזיר לי את כל האהבה שנתתי לך"
ובכן, אם מישהו חושב כמוהם, אני אעביר לו חדשות רעות: בשום מקום לא כתוב שהילדים שלנו הופכים להיות המטפלים שלנו והרבה פחות שהם צריכים להחזיר לנו את כל מה שעשינו למענם ולמענם.
להיות אב או אם זה לא פרו פר קוו, אין כאן ספרי חשבונות, אין קשקשים. איך אתה יכול למדוד חיבה? האם נוכל לשקול את אהבתם של הורים מסוימים כלפי ילדיהם או להפך? אם מישהו מאמין שאתה יכול "לשלם" בדרך כלשהי נשיקות, ליטופים, לילות ללא שינה, ערבי משחק, אלה של הצורך להישאר ערים גם אם כל מה שאתה רוצה זה להיכנס למיטה במשך כמה ימים, סדקים בפטמות, סופי שבוע מוקדמים, סימני מתיחה, התכווצויות, בחילה, שעות התכווצויות, עריכת לילות, צחוק, תמימות, המילה הראשונה, הצעד הראשון ... אם מישהו מאמין שיש מטבע שיכול לשלם על כל זה, זה שהם לא התקרבו ליולדות ולא במקרה.
כמובן שאנחנו הולכים לקבל החלטות קשות שילדינו לא יאהבו, כמובן שבשלב מסוים הם יכעסו עלינו על מה שאנחנו עושים או אומרים, הם ירגישו מתוסכלים וכועסים, אבל האם אנחנו באמת חושבים שהם הולכים לעשות לנו את זה? לשלם?
נקניקיות של חוסר הסכמה
אני אהיה קצרה. אני מוצא את זה פנטסטי ויש לברך שחברה כמו קמפופריו החלט להחליף את הפורמולות שלך כדי להפוך את המוצרים שלך לבריאים יותר, חלק מהמוצרים שלך, עלינו לומר ואני ממליץ לך להמשיך לאורך הקו הזה על ידי הקטנת תכולת המלח, בלי להמשיך הלאה (אותם 2.5 גר 'לחבילה נראים מעט מוגזמים) . אך אל לנו לשכוח כי נקניקיות אינן המומלצות ביותר על ידי תזונאים כמזון לילדים שלנו, במיוחד אם סדרי העדיפויות שלנו הם להקנות לילדינו תזונה בריאה וללמד אותם הרגלים טובים לעתידם.
שילדינו ירצו לטפל בנו בעתיד לא יהיו תלויים בכמה נקניקיות, לא משנה כמה חומרים משמרים הם הולכים, או אם אנו נותנים להם פירות לנשנש במקום לחמניה, או בגלל שאנחנו לא נותנים להם את מה שהם מבקשים בכל עת אבל של מי אנחנו מלמדים אותו להיות, כיצד הכנו אותו לדרך בה הוא מחליט ללכת, על הדוגמא שהוא רואה בנו כהורים. מה אנו זוכרים יותר כמבוגרים, את הכלים שהכינו אמנו ואבינו או מותג הנקניקיות?
