מטבעו, ומאז לפני הלידה נוצר קשר חזק בין האם לתינוק הצומח בתוכה. תשעה חודשים הוא נמצא בבטנו, מכיוון שהוא מסוגל לעשות זאת, התינוק שומע את קולו ואת פעימות הלב שלו, וברגע שהוא נולד יש סנכרון הורמונלי כל כך אכזרי שהתינוק מסוגל לזחול לעבר בית החזה של החזה אם להאכיל בהדרכת האינסטינקט. אין עוררין על הקשר.
אבל נכון גם שתפקיד האב בשנים האחרונות קיבל תפנית ענקית לטובה. אנו רואים גברים שמתחברים לתינוקם מההיריון דרך ליטופים, משוחחים איתם, כאשר הם נולדים הם מתרגלים את שיטת הקנגורו, סוחבים, מחבקים ודואגים לעוד אלף דרכים ליצור קשרים רגשיים עם ילדיהם במהלך ילדותם. עם הקדמה זו, אני רוצה להתעמק במשהו שלעתים קרובות מעירים עליו הרבה: האם לאמהות יש קשרים חזקים יותר עם ילדים מאשר אבות? ובכן, לא בהכרח.
יש הספקים את "האינסטינקט האימהי" של האישה, שאין להם זיקה גדולה יותר לילד מזו שיכולה להיות לגבר, שהכל מבוסס על החוויות של כל אחת מהן ועל מערכות היחסים שנוצרו בין חברי המשפחה
חוויות אלה משפיעות באופן מכריע על קשרי ההתקשרות בין הורים לילדים, אין ספק. ילד שדואג רק לאמא והאב לא נותן לו נשיקת לילה טוב יהיה יותר קשור לאמא; לעומת זאת, ילד שאמו לא מתייחסת אליו או מחבק אותו או מנשק אותו או מטפל בו, יהיה יותר קשור לאביו. זה הגיוני.
זה לא עניין של תחרות, זו ביולוגיה
אנחנו לא מנסים לגלות אם אמא או אבא חשובים יותר לתינוק. שניהם, כל אחד בדרכו שלו. אם אנו מדברים על הכלליות, של בני זוג שרוצים להיות הורים, בהם שניהם מעורבים מאז ההריון, הם פונים לטיפול בתינוק באופן שווה וחולקים את האחריות לגדל את ילדיהם, שניהם יכולים ליצור קשרים חזקים לא פחות עם ילדיהם.
מה שקורה זה לאם יש פלוס. האישה מתוכנתת ביולוגית להיות אם. יתכן שיש בו אינסטינקט מפותח פחות או יותר, או יכול להיות שדבר כזה או אחר הוא מחליט לא להביא ילדים לעולם, או שאחרי הלידה הוא לא מרגיש קשר עם התינוק שלו, אבל זה חלק מהפיזיולוגיה הנשית שכשנולדת ויולדת תינוק לייצר מנגנונים בגופנו מה שמשרה תחושה חזקה של חיבור לצאצאים שלנו.
ההורמון הנפלא הזה שגורם לנו להתאהב בטירוף בתינוקנו הוא אוקסיטוצין, לא לשווא המכונה הורמון האהבה, המופרש ברמות גדולות לאחר הלידה, כמו גם במהלך ההנקה, וקובע את רמת הקשר בין האם והבן.
גברים גם מפרישים אוקסיטוצין
אבל הנה מעוז זה לא רק נשי. אוקסיטוצין אינו הורמון בלעדי של האם, ההורים גם מפרישים אותו. יש מחקרים המראים כי רמות האוקסיטוצין אצל אבות מגיעות לרמות הדומות לאלה של אמהות כשהן מתקיימות בקשר עם תינוקותיהן.
אצל ההורים יש עלייה ברמות כשדואגים להם, כשמשחקים עם ילדיהם בצורה חיבה, כשנישקים אותם. ד"ר רות פלדמן הובילה חקירה שקבעה זאת, ותאמה את עבודתם של אוניברסיטאות ייל בארצות הברית ובר אילן בישראל.
כי הורים יכולים להיות קשורים רגשית באופן טבעי עם ילדיהם הודות לייצור אוקסיטוצין מעידים על התאמה במין שלנו שהופכת אותו למעולה על רוב היונקים, בו הזכר משמש כמגן על גידול.
יש אמהות ואמהות ...
יש נשים שילדו ילדים ואינן חשות אמהות, יש אמהות שנטשות את ילדיהן ורבות אחרות שאפילו מתחרטות שיש להן. אתה לא אוהב אמא רק בגלל היותה האדם שהביא אותך לעולם, היא אהובה על הטיפול שהעניקה לך, בגלל החוויות שחיו. אז זה כך שהאימהות המאמצות יכולות להצליח ליצור קשרים של התקשרות חזקות כמו אלה של כל אם ביולוגית. או יותר.
יש גם הורים והורים ...
אנו אומרים אותו דבר על גברים. ישנם הורים מוכנים להפליא שיטפלו בילדים, בלי עזרה של האם, וכמובן, רבים שעושים טוב מהם. כמו שישנם גם הורים הפוכים לחלוטין, מנותקים מילדים ונעדרים. ברור שדרך ההעלאה קובעת את רמת ההתקשרות שיש לנו לילדים.
האם לאמהות יש קשרים חזקים יותר?
אז נחזור לשאלה בהתחלה: האם לאמהות יש קשרים חזקים יותר עם ילדים מאשר אבות? לאו דווקא.
איננו יכולים להכליל באמצעות דיבורים על מי יוצר קשרים חזקים יותר מכיוון שכל מערכת יחסים וכל משפחה הם מיוחדים, אך כדי לסגור את העניין, כן אני חושב שזה קיים קשר מיוחד מאוד בין אם לבןובכן, נשים מתוכנתות ביולוגית בכדי לגרום לזה לקרות באופן טבעי לאחר הלידה.
אבל זה זה לא אומר שאחרי שילדו בתנאי לידה קשר רגשי לכל החיים בלתי ניתן להפרדה בין אם לבן. האיש, למרות שהוא לא הולד וילד, הוא יכול גם ליצור קשרים הדוקים עם ילדיו מתחיל לבנות אותם מההיריון.
