זה אומר מיתוס של הנקה ש"כמו שיש לך מעט שד, בטח יהיה לך מעט חלב לתינוק שלך ", וכי" עם השד הזה כל כך גדול שאתה בטוח שתכין הרבה חלב לתינוק שלך ", וזה מיתוס כי זה לא נכון בשום דבר משני הגרסאות: כמות החלב שאישה מייצרת אינה תלויה בגודל השד שלה, אבל כמה טוב זה נצמד לחזה, כמה זה מבאס ובאיזו תדירות זה עושה.
האם אתה רוצה עוד בדיקות? ובכן, הנה אנו מביאים לכם הוכחות נוספות, מכיוון שאם אנו מודרכים על ידי הופעות, כאשר לאישה סובלת מעודף משקל או שמנת יש תינוק, מה שאחרים מצפים הוא כי בנה או בתה יאוכלו היטב רק בשד, אך בזמן של האמת, זה לא צריך להיות ככה, כי מחקר ראה את זה נשים שמנות או עם עודף משקל מניקות פחות זמן.
עניין של תחושות? חוסר אמון?
אנו יודעים זאת ממחקר שפורסם במגזין. Journal of Lactation Human נערך באוניברסיטת איווה, שם סקרו 19,145 אמהות שהיו אמהות בין 2004 ל -2008. מבין כולם, 3,717 (19%) היו שמנים ו -4,367 (23%) עודף משקל. מתוך המספר הכולל של האימהות, 14,731 נשים האכילו את תינוקותיהן מהנקה מההתחלה, מתוכן 6,467 השעינו אותה מוקדם מהמומלץ, והשאירה אותה בסביבה 4 חודשי חיים של התינוק.
כאשר התבוננו במאפיינים של אמהות שהפסיקו להניק, הם ראו כי אלו הסובלים מעודף משקל והשמנת יתר היו בין 26% (אלו של השמנת יתר) ו- 39% (אלה עם עודף משקל) נוטים יותר להפסיק את ההנקה בגלל התחושה שהתינוק לא הסתפק רק בחלב אם. בנוסף, נשים עם השמנת יתר היו 29% יותר סיכויים להפסיק את ההנקה עקב קשיי הנקה מאשר אלה עם משקל רגיל.
ועכשיו אני מנסה לענות על השאלות: עניין של תחושות? חוסר אמון? כן וכן, סביר להניח. כמו שאמרנו בהתחלה, שקלול יותר או שקלול פחות, או שיש לו שדיים גדולים או קטנים יותר, אינו גורם לתינוק לאכול יותר או לאכול פחות. מה שיכול להפריע כאשר מניקה לאורך זמן הוא הביטחון שיש לאם במה שהיא עושה והתמיכה שהיא מקבלת מהסביבה שלה. אם כל זה לא מצליח, כל סימן של רעב, או כל בכי שחושב שהוא בגלל רעב, בגלל שלא מושבעים אותו, יכולים להוביל לספק. ספק מוביל לאשמה ואשמה מוביל לחיפוש אחר פתרונות לבעיות שאינן קיימות באמת, או שניתן היה לפתור בעזרת עזרה חיצונית כלשהי.
מצד שני ישנם קשיים בהנקה. הנקה קלה מאוד כשהכל מסתדר, אבל זה יכול להיות גיהינום אמיתי אם משהו ישתבשכי מופיעים סדקים, כאבים ובכי. בכי תינוקות, שנראה כי לעולם לא מפסיקים (בגלל רעב) ובסופו של דבר אולי זעקות האם, שהייתה רוצה ליהנות עם התינוק שלה, מניקה ובמקום זאת סובלת בכל פעם שהיא חושבת שהיא צריכה להאכיל אותה כי החוויה הולכת ומחמירה. במקרים כאלה, יש חשיבות חיונית לתמיכה של הסביבה הישירה והעזרה החיצונית שהיא עשויה לקבל, מכיוון שכפי שראינו בכניסה אחרת לפני זמן מה, אמון הוא המפתח כאשר מניקים, ומי שברור שהם רוצים להניק בסופו של דבר מניקה יותר מאלה שנותנים את זה "רק אם הכל מסתדר כשורה".
האם עלינו להתייחס לנשים הסובלות מהשמנת יתר ומשקל עודף כאל אוכלוסייה בסיכון?
המסקנה הסופית של המחקר אומרת כי:
אמהות עם השמנת יתר ומשקל עודף נטו באופן משמעותי להפסיק את ההנקה בגלל חוסר שביעות הרצון של התינוק שניזון רק מחלב אם. אמהות עם השמנת יתר היו בסבירות גבוהה יותר מאמהות במשקל תקין להפסיק את ההנקה עקב קשיים. יש לשפר את החינוך והתמיכה בהנקה עבור אוכלוסייה זו בסיכון.
כך לאור הנתונים, בני משפחה ובעיקר אנשי מקצוע בתחום הבריאות צריך לשקול אמהות עם עודף משקל ושמנה כקבוצת סיכון ביחס להנקה. מכיוון שהם לא מאמינים יותר, בגלל שהם מרגישים יותר אשמים או בגלל שהם מאמינים שילדיהם צריכים לאכול יותר ממה שהם אוכלים, עם החזה שלהם הם לא יודעים מה הם אוכלים וצריכים את השליטה שבקבוק נותן, לא משנה מה הסיבה, הם בסופו של דבר עוזבים את החזה לפני כן, וכתוצאה מכך, לדרוש מידע נוסף ותמיכה רבה יותר ברגע שהם מניקים.
זה חשוב לדעת מתי ניתנים שיעורים בגיל הרך ומתי הם הולכים לביקורים ובדיקות של משקל, היכן הם יכולים להמשיך במה שבטח יקרה עד 3 חודשים כדי שלא יאבדו ביטחון, כאשר תינוקות רבים יתחילו לדרוש יותר שד במה שאנחנו מכירים כמשבר של 3 חודשים, ובאותה עת הם גם ירגישו שהחזה לא מתמלא כמו קודם, לא מתקשה כל כך, וכי חלב כבר לא מטפטף.
הראשון הוא מכיוון שהתינוק פתאום זקוק ליותר חלב ו"בקשות " עלייה בייצור בוכה יותר מהרגיל לאמו להכניס את זה יותר לחזה, והשנייה מגיבה להנקה מבוססת בצורה נוחה עבור האם, הימנעות ממילוי יתר (להימנע מעורבנות ודלקת שד) ומסיימת את הטפטוף . זה לא שהאם מייצרת פחות, כי במציאות מייצרת הרבה יותר מאשר כשהתינוק נולד, זה פשוט שהכל עובד בצורה הרמונית יותר ולמרות ההפקה הגדולה, החזה לא כל כך מפריע.
