אנו יודעים שפינלנד עושה את ההבדל בתוצאות החינוך, וכי מצב זה הוא תוצר של גורמים רבים, כולל יציבות חקיקתית בחינוך, והשתתפות המורים בהחלטות שהתקבלו בתחום זה. .
היום רציתי להעיר שבמדינה הנורדית יש גם א רצון ברור להילחם בבריונותוכשאני אומר "קיים" אני מתכוון למחויבות של כל המשתתפים בקהילה החינוכית ברמה הממלכתית. שם החלה הטמעה של תוכנית שפיתחה אוניברסיטת טורקו לפני שנים, וכרגע היא אינה מיושמת רק ב 1500 בתי ספר (מתוך 2800), אלא שמודל זה מיוצא למדינות אחרות כמו הולנד, שוודיה או לוקסמבורג.
KiVa נקראת היוזמה, והיא ראשי תיבות של Kiusaamista Vastaan שמשמעותה "נגד הפחדה" (Kiva משמש גם באופן קולקטיבי כדי לתאר משהו שהוא נעים)
אני לא צריך להגיד לך שאני חושב שתכנית שיטתית וגלובלית שיש בה השתתפות של פרופסורים, סטודנטים ואחרים שמעורבים (למשל צוותים שאינם מלמדים) עתידה להיות מוצלחת, במיוחד אם היא מוערכת מדי פעם. 98 אחוז מהמצבים הקשורים לבריונות הם השתפרו מאז שקיווה החלה את דרכה בשנת 2006, וזה מוכיח ש'רצון הוא כוח 'וכי הדרך הטובה ביותר למגר בעיה חברתית מסוג זה היא להתמודד איתה.
ההכרה הבינלאומית במערכת זו לא איחרה לבוא: בשנת 2009 היא זכתה בפרס הראשון בפרסי אירועי מניעת הפשע, בשנת 2010 הוקרה על ידי חוק ילדים, בשנת 2012, פרס המדיניות החברתית ב- ונקובר (קנדה), ... הן רק דוגמאות.
כך עובד KiVa
קראתי שחלק ניכר מההתערבויות מתמקד במה שאנחנו מכנים "צופים" כאן, מכיוון שבמצב של הטרדה, הקורבן אולי פיתח חוסר אונים מלומד, אך זה שנמצא בחוץ, אם הוא מרגיש שעליו להתערב לטובתה. (של הקורבן), חייבות להיות בעלות אסטרטגיות בסיסיות המאפשרות לו לשמור על עמדתו ללא חשש מהתוקפן.
התוכנית כוללת חומרי תמיכה באיכות גבוהה, אך האיכות היא גם היישום, זה המפתח. מלמדים את המורים גם מה לעשות וזה חשוב מאוד, מכיוון שלא קל לטפל בבעיה כזו בהצלחה, במובן זה שאפשר להסיר לרגע את התוקפן, אבל איך אתה מתנהג אתו אחר כך? במובן זה התוכנית מערבת את "הבריונים" בתהליך כך שהם משתתפים בשינוי, ורק אם אסטרטגיה זו נכשלה הם נענשים, אך נראה כי זה האחרון לא מתרחש בדרך כלל.
משתמשים בשורה של שיטות קבוצתיות כך שתלמידים מכיתה א 'עד ט' בחינוך היסודי יוכלו להרהר בבריונות ולהרהר. יש גם מחויבות מצד ההורים, ובתי ספר הם מתבקשים להשתתף ומחויבות, כמו גם בפינלנד יש לך כבוד למוסד החינוכי, הורי התלמידים הם גם חלק מהשינוי.
זה יכול להיות היבט לעבודה במדינה שלנו, מכיוון שעדיין ישנם הורים שמוכנים לעבוד כדי לשפר (ללא קשר אם הילדים הם קורבנות, עוברי אורח או תוקפנים) ישנם אחרים המעודדים הפחדה, או לזלזל במאמצי המורים, ואפילו הם מתעצבנים כאשר בנם נקרא מבית הספר על התנכלות לחבר כיתה.
כאמור, ההצלחה של קיווה היא להניע אותה לחצות את גבולות פינלנד והיא מגיעה ליפן, שם שוקל פרופסור מאוניברסיטת אוסאקה, את האפשרות להציע את כניסתה לבתי הספר במדינה היפנית.
וכאן ראינו יוזמות ראויות לשבח ראויות להצגה כאלו שפותחו בקמרגו (קנטבריה), או אקסטרים מדורה; אהבנו במיוחד את ה- TEI, שסופרו אנדרס בליידו אמר לנו בראיון שהקורבן לעולם אינו אשם במצב שנוצר. אבל אני חושש שעדיין יש לנו דרך ללכת, ו אני מאחל שחלק טוב מהקהילה החינוכית, אנו מוכנים לעבור את זה.
