אתמול היה יום האם, היום שרוב החגיגה ראויה לו תינוקות ועוד ובעקבות היוזמה שהתחלנו לפני מספר ימים, היום אנו הולכים לראיין אמא אחרת שכתבה בלוג.
להיום יש לנו בית לחם, אחראי לבלוג אמא ללא תסביכים.
לבלן בן בן 7 שהוא מכנה את ראיו, על היותו מעריץ מספר 1 של רייו מקווין כשהוא התחיל את הבלוג. כל כך מעריץ היה שאיבדו ספירת הפעמים בהן צפו בסרט מכוניות. היא נשואה כמעט 14 שנה ומשפחתה הושלמה עם שלושה חתולים. היא חובבת יוגה, טיפולים אלטרנטיביים ושוקולד (ומי לא?). יש לו לימודים בפסיכולוגיה, אך אינו מתעמל מעבר לעזרה ספציפית וחסרת אנוכיות ועובד כמו עצמאי בעולם התקשורת.
מה הוביל אותך לפתוח בלוג?
"האימהות לימדה אותי להקשיב לצד הכי פרוע שלי, זה של האינסטינקט, לזה של 'האישה שרצה עם הזאבים'".
עודדו אותי לכתוב בלוג כשבני היה בן שנתיים. חיפשתי תשובות וגיליתי בלוגוספירה אימהית מופחתת ואינטימית. שנתיים אינטנסיביות של ילד עם אופי חזק, גרמו ליסודותי להיות מחוספסים. הייתי צריך חיזוק, תמיכה וטיפת הבנה. ומה שמצאתי סביבי היו קריטיים להתפתחותי, לניסויים הבלתי מבוקשים ולהרבה יהירות. רציתי לדעת אם אני באמת טועה ובאמהות הבלוגריות מצאתי את המקלט הכי טוב. והחלטתי להצטרף אליהם, ליצור מרחב משלי, מקלט משלי. עכשיו אני זה שמקבל הערות מהסוג: "בדיוק אותו דבר קורה לי, איזו הקלה לראות שאני לא היחיד, תודה ששיתפת את החוויה שלך." וזה ממלא אותי בשמחה, לראות שמשהו טבעי כמו לספר את היום יום שלך עם ילדך יכול לעזור לנשים אחרות. ואז נולד שבט, ואני מרגיש מאוד גאה להשתייך אליו.
מה תרם לך הבלוג?
הבלוג התחיל כצורך בחיזוק ותמיכה. ואז זה הפך לחלל בו ישבנו לדון בסוגיות שאמהות התעניינו בהן באותה תקופה. ועכשיו זה כמעט כמו טיפול. זה מנחם אותי לכתוב ולשתף. אני מרגיש שמח ש- 2.0 שלי ידבר על מה שאני רוצה ובעיקר לספר איך הבן שלי גדל. יחד עם זאת זהו בלוג יפהפה, יומן שהייתי שמח שבני יקרא כשהוא מבוגר. וכמובן, בזכות הבלוג הצלחתי לפנות לאנשים גדולים שלימדו אותי המון, הצלחתי לפגוש נשים נהדרות שמשתפות אותי ביום יום שלי. הבלוג היה מהפכה של ממש ברבדים רבים: עבודה רגשית, אישית ואפילו.
אם מישהו היה שואל אותך אם להביא ילדים לעולם או לא, היית אומר ש ...
הייתי אומר לו שיונחה על ידי האינסטינקט שלו. יש אנשים שחושבים שבשביל זה להביא ילדים לעולם "עלינו להיות מוכנים" ואני חושב שזה לא בדיוק זה, מכיוון שאנחנו מבלבלים בין "להיות מוכנים" לנושאים כלכליים או חברתיים, ואנחנו משאירים בצד את החלק החשוב ביותר במשוואה זו, זה הרגשי. האימהות לימדה אותי להקשיב לצד הכי פרוע שלי, זה של האינסטינקט, לזה של "האישה שרצה עם הזאבים". ואני מודה שזה אחד ההיבטים שאני הכי אוהב לעצמי כיום. אז כן, ללא ספק הייתי אומר לך שתודרך על ידי האינסטינקט שלך.
רגע מחייכם עם ילדיכם שלעולם לא תשכחו?
לא יכולתי לשמור רגע אחד, בשבע שנות אימהות יש כל כך הרבה רגעים מיוחדים. ביום שהוא נולד למשל, אני זוכר את האושר והשלווה שפלשו לי, את הרגש העז שחשתי כשראיתי אותו בפעם הראשונה. או כשהוא זחל סביב הבית ורדף אחרי בחיוך הקמצני שלו. או היום הראשון ללימודים, מדבר על המרפקים עם לשונו הסמרטוטית וקול המשרוקית שלו. הפעם הראשונה שהוא הצליח לשחות בלי לצוף. או קונצרט החליל הראשון שלו. יש רגעים בלתי נשכחים, אי אפשר להישאר עם רק אחד.
מה תרצה שילדיך יגידו לך ביום האם?
הייתי רוצה שתגיד לי שיום האם הוא כל יום. ולספר לי בנשיקה :)
אנו מודים בית לחם, של אמא ללא מתחמים, שהקדיש קצת זמן להסביר יותר על חייו, בנו והבלוג שלו, עבור שלנו בלוגריות אמהות מיוחדות.
