הילד החייכן הזה בתמונה הוא ג'ון, בני בן השש, שלפני יומיים הפתיע את כולנו בארוחת הערב כשפתאום הוא אמר לנו: "שן זזה!" לצורך קריאה, בוודאי תחשוב שהוא אמר את זה בהתלהבות וחוסר סבלנות, אבל שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת, הוא היה מבוהל ומפוחד עוד יותר כשאמרתי לו שזה נורמלי וכולם הולכים ליפול ("מה? מה? כולם ?, buaaaaa! ”).
ואז היינו צריכים לפנות לטריק "הרוע של רבים, נחמת שוטים", ולהסביר שכל הילדים בגילם נופלים, שנפלנו גם כשהיינו צעירים ואז קיבלנו שיניים גדולות יותר הרבה יותר חזק.
כיוון שהדבר המשיך לדאוג אותו מכיוון שחשש מסבל (פחד היה יותר כאב מאובדן), הסברנו שיש בתים שבהם כששן נופלת נותנים מתנה. אנחנו חושבים שהוא לא ידע מיהו העכבר המפורסם, אופי כזה לא התכוונו להכיר לך כי הבית שלנו לא יבוא והוא הולך ואומר לנו: "אני יודע, פרז העכבר הקטן."
אני לא יודע איפה ומתי הוא פגש אותו, אם כי בהתחשב בכך שכמה מחברי כיתתו "חרוצים" כבר זמן מה, יתכן שהם דיברו על זה בבית הספר. העובדה היא שבאותה תקופה הוספנו מעט, יותר כאשר ניסינו להרגיע את החרדה שלו.
אנחנו מדברים על השן ההיא שנמצאת תחת החותך שלך, זו שמגיעה עם הרצון להישאר לכל החיים, גדול, חזק וזה זקוק למעט מקום. אנו מדברים על השן עכשיו, על זה שכבר ביצע את המשימה שלו, אשר הוא כבר לעס כל מה שהיה לו ללעוס וזה כבר ראוי למנוחה אינסופית.
ואז חזרנו לנושא החגיגה, מכיוון ש"זו השן הראשונה שלך, אנחנו צריכים לתת לך מתנה ". כמו שאני ממועדון ההומור (חרמן שהוא אחד, אני לא יכול שלא לומר שטויות במצבים כאלה) אמרתי לו שנתן לו מסטיק נענע. "אבל אני לא אוהב את זה," הוא אמר בקינה ארוכה, כמעט מדוכדכת וכנראה שחשב שבשביל זה עדיף לא לאבד שן.
"ובכן, אז מסטיק בועת תות," אמרתי והמשכתי עם הבדיחה (אבסורדית לילד). "Valeeeee, ובכן, מסטיק לעיסה תות," הוא אמר לי שוב בקול של צער, אך שמח להגיע להסכמה. אז חשבתי שחבל, הוא דאג מאוד לאבד חלק מגופו שהוא נמצא איתו כבר שש שנים, הוא חשש מהאפשרות שהניתוק יפגע, הולך האידיוט של אביך ואומר לו שהוא יחגוג על ידי מתן לו מסטיק תות. כך שבהמשך הם אומרים שילדים רוצים הכל. ובכן, זה אפשרי, אבל ג'ון, לפחות הוא, נראה שזה נכון לעכשיו לא.
תיקנתי את הרגע בכך שאמרתי לו שכמו שן ראשונה, במקום ללעוס מסטיק נוכל לתת לו משהו יותר טוב, משהו כמו לגו, ביטוי שנראה מצחיק יותר מהקודמים. ואז הוא ומרים התחילו לדבר על עכברים לאיסוף שיניים שיוצרים איתם שרשראות, כי מר פרז לביתנו לא יבוא.
הוא לא יעשה את זה כי אנחנו רוצים לתת לך משהו ביום שנפילת השן הראשונה שלך, זה לא יבוא כי זה עכבר, דמות סיפור, שכדי לא להתקיים, היא ההערצה הרבה שילדים מכירים אותו. אנו מעדיפים שהמתנה תהיה משלנו, מאמא ואבא: צעצוע ואלף נשיקות. ובעזרת השן, אנו עושים מה שהוא רוצה. מי יודע, הוא עדיין רוצה לשמור את זה כמזכרת.
