אנו ממשיכים היום עם החלק השני של ראיון לתינוקות ועוד לפסיכולוג טרזה גרסיה, מומחה בתקשורת וחינוך רחום ללא ענישה. בחלק הראשון אנו מדברים על עונשים והסיכונים שלהם. נתעמק עכשיו ב ההבדל בין ענישה לתוצאה טבעית, מהסיבות לכך שההורים והמורים משתמשים בעונש ובאלטרנטיבות הבריאות והיעילות ביותר כמו תקשורת, משחק, מוטיבציה והבנה הדדית של צרכי האנשים.
מה מרגיש ילד או ילדה כשהוא נענש?
קשה לדעת מה אדם אחר מרגיש. אבל אפשר לעשות השערות. כשאני מעבירה את הסדנאות, שאלה שאני כמעט תמיד שואלת היא: בזמן שהיית נערה אתה סמכת על ההורים שלך? והתשובה של הרוב היא לא. וחוץ מזה הוא בדרך כלל לא מונע מפחד להיענש אם הם יודעים מה הוא עשה. לפעמים עונשים אלה נקראו "השלכות".
יש כאלו שאומרים כי החלת השלכות טבעיות איננה מענישה ...
אכן, תוצאות טבעיות אינן עונשים.
לדוגמה, אם ילדכם הולך לבית הספר ושוכח לקחת את ספרו, תוצאה טבעית היא שהוא לא יוכל להשתמש בו. ושהוא יצטרך לחדד את כושר ההמצאה שלו בכדי לקרוא את מה שהיה עליו לקרוא, לבקש מחבר כיתה או לדבר עם המורה. עכשיו, שהאב העמיד אותו כעונש, או המורה, איך לעשות כפליים יותר מתרגילים, זה לא תוצאה, זה עונש. והמבוגר משוכנע שזו תוצאה, אך הילד יודע היטב שמדובר בעונש.
אבל אותם מבוגרים היו ילדים, והם קיבלו טיפול כזה או דומה, מדוע הם חוזרים על זה?
זה מה שהם יודעים ברוב המקרים. ויש להם שליחות ואחריות עם בניהם ובנותיהם. הם רוצים לעשות כמיטב יכולתם, וליישם את מה שהם יודעים. יש גם תיאוריה פסיכואנליטית, האומרת שיש כפייה לחזור על מה שחוויתם בילדות. כך מונצחת שרשרת שטויות שמובילה לתוצאות שונות מאוד מאלו שהציעו המבוגרים בתחילה. לכן אני עובד המון עם מבוגרים, מצד אחד, מרפא פצעי ילדות, אם בכלל, ומצד שני בכך שאני מספק להם כלים המדריכים אותם במערכות יחסים עם אנשים בני כמה שנים.
האם אתה מחשיב ציות שאינו רצוי?
זה תלוי באיזו מטרה תרצו להשיג. אם אתה רוצה שבנך, בתך תהיה בעלת משמעת עצמית ואתה מטפח ציות, אז לא תגיע למטרתך, כי ציות שונה מאוד ממשמעת עצמית.
במה הם נבדלים?
המשמעת העצמית אחראית למעשיהם. המספר הצייתני. זו הסיבה שאבות ואמהות חוזרים ונשנים לילדיהם על מה שהם צריכים לעשות.
כיצד לשנות התנהגות בלתי הולמת אז אם אינך מקבל ציות?
בכך שהוא מאפשר, במידת האפשר, לילד לחוות את ההשלכות הטבעיות של מעשיו. ומדברים איתם הרבה. אפילו הקטנים נהנים משיחותינו, אם נהפוך אותם לסיפורים ומשחקים.
מה עושים כשהם מתנהגים שלא כהלכה?
הדבר הראשון יהיה לדעת מי מחליט מה זה "להתנהג בצורה לא נכונה". לדעתי בתי לא מתנהגת כשהיא צורחת בזמן שאני מדברת בטלפון. אבל לדעתו, אני כנראה לא מתנהג על כך שהשארתי אותה לבד ומשועממת כשדיברתי בטלפון.
אז אין התנהגות לא נכונה?
כן, זה קיים, אבל כל אדם מחליט מה זה עבורם להתנהג לא נכון. ילדים גם מחליטים, גם אם לא ניתן להם את האפשרות לבטא זאת.
בזמן שאתה מדבר, ההתנהגות שהמבוגר מחשיב בלתי הולמת עבור הילד עשויה להיות מתאימה לחלוטין?
זהו. זו הסיבה שאני מדבר על תקשורת, כל מה שאדם עושה, גם אם הוא לא מדבר, מתקשר "משהו".
האם אין אז התנהגות בלתי הולמת?
כדי שתהיה התנהגות בלתי הולמת, מישהו צריך לשפוט אותה ולגנות אותה בקטגוריה זו. אני מחשיב את זה כיעיל יותר לשאול מה הילד מתקשר אלי בזמן שהוא מתנהג בדרך זו?
אבל, תרזה, זה משנה את כללי המשחק ...
כן, מכיוון שכעת כל אחד אחראי למה שהוא צריך. כאשר הצרכים של כמה אנשים תואמים, הקשר ביניהם הרמוני, כאשר הם אינם תואמים, הקשר מורכב. הידיעה זאת ומציאת דרך להתאים את הצרכים, העונש והפרס מאבדים את כל משמעותם.
מה תגיד לאם שרוצה לדעת מה הילד שלה מתקשר עם התנהגותה?
הייתי אומר לו לשאול הרבה סקרנות ולהקשיב לו. ושם הדבר החשוב ביותר הוא שכשאתה מקשיב יש לך את "המוח הריק" שלך, כי אם אתה הולך לאשר את מה שאתה חושב שהוא התשובה, לא תקשיב לבנך.
האם זה עובד עם התנהגויות אגרסיביות או מסוכנות?
אם שבנה היה בקולג 'הרחק מהבית, החלה לעשות את הסדנאות שערכו אדל פאבר וא' מזליש. הוא דיבר עם הבן בטלפון כל יומיים-שלושה. אז הוא החליט לנסות את שאלות הסקרנות ולהקשיב לה. בנו היה אז בן 17. הוא גילה שהילד מתחיל להשתמש בסמים, נכנס לארץ "מסוכנת" משהו. אבל בנו היה רחוק, כך שהכלי היחיד שהיה לו היה האזנה ושאלות. הוא נמנע מהמשפטים ככל שיכול. ותוך כמה חודשים בנו השתנה לחלוטין, הוא כבר לא נטל סמים. הייתי אומר שאם כלי יכול להשיג תוצאה כה גדולה הוא עובד עם התנהגויות מסוכנות.
ועם האגרסיבי?
באחת הסדנאות של מרשל רוזנברג, סופרת פסיכולוגית של "תקשורת לא אלימה", נכחה אישה שהשתמשה בכלי תקשורת אסרטיביים במצב קיצוני. היא עבדה במרכז שאסף אנשים מכורים ועזרו להם לסלק רעלים. לילה אחד נכנס מכור לסמים, עם תער בידו ואיים להניח את התער על צווארו. האישה קיבלה. שיחה עם הנער במשך 30 דקות, מה שבסופו של דבר יאפשר לו להתקשר לאמבולנס ולהועבר למרכז אחר. אני מבהיר שהילד אפילו לא גירד אותו. כששמע מרשל את סיפורו, הוא שאל אותו מה הוא עושה בסדנה, מכיוון שהיה ניכר שהוא מטפל בצורה מושלמת בתקשורת. עליה הגיבה, שבשבוע שלאחר מכן ניהלה דיון אדיר עם אמה.
אבל למרות שזה נותן לנו מושג שתקשורת עובדת במצבים מסוכנים, אז מדוע האישה התווכחה עם אמה?
לדעתי, וניסיוני מה שמצאתי הם רגשות ציסטיים. אם אמך (מישהו קרוב) עשתה משהו שכואב לך ולא הצלחת לרפא אותו, הרגש הזה מונע ממך לחשוב מספיק כדי לדבר באסרטיביות. במקרים אלה אני ממליץ לרפא את הרגש, מכיוון שהוא משפיע גם על מערכות יחסים עם אנשים אחרים, ועם ילדים.
מאיזה גיל עלינו לדרוש מהילדים לאכול, לישון, להתלבש או לאסוף את הצעצועים שלהם לבד?
לדעתי, דיבור חמלה נמנע ממילים כמו דרישה וחובה. כל ילד יבצע פעילויות אלו ורבים אחרים בלבד, כאשר הוא מוכן. שאלה זו מסתירה בדרך כלל את הדעות הקדומות שילדים הם אנשים עצלנים שלא רוצים לשתף פעולה בבית או ללמוד. והאמת היא שילדים, בעודם צעירים, לעולם אינם בטלים. אם נצפה תינוק לומד ללכת, לומד לדבר. אם אמא מקרצפת את הכלים או הרצפות, הילדים מוכנים לעזור. דבר נוסף הוא שהיא תעזור לאם לראות אותה מתקדמת לאט יותר בזמן הכנת שיעורי בית. אז נסו להימנע מללוות אותו. מה שמביא לרוב לכך שלאחר זמן מה הם לא מעוניינים באותה משימה ובאחרים.
אנחנו גם לא צריכים לדרוש מהם להכין שיעורי בית?
"חובה" נוספת, דרישה נוספת. כשאני עובדת עם מורים ואנחנו מגיעים לנושא זה, אני שוב רואה בורות מסוימת.
כאשר ילד רוצה ללמוד, זה כמעט בלתי אפשרי למנוע ממנו ללמוד. קל יותר לייצר אצל הילד את הרצון ללמוד.
אז לשיעורי בית לא תהיה סיבה להיות. שם זה שוב מראה את "התרבות" של "ילדים עצלנים ולא רוצים ללמוד" אז אתה צריך להכריח אותם.
כשילדים מורידים את שיעורי הבית ולוקחים זמן רב, מה אתם ממליצים להורים?
אם ילד מתבלבל כאשר הוא לומד, ברור שהוא משועמם. אז ההמלצה היא להפוך את המשימה לכיפית. ואז הוא יעשה זאת מאושר ומהר.
כרוב בדרך כלל לא מכין שיעורי בית מהנים, וגם דורשים מהתלמידים שלהם להכין שיעורי בית. לפעמים ההורים מוצפים מכיוון שהמשימות מוגזמות ואינן משאירות לילדים זמן פנוי. על מה היית ממליץ?
למדו כלי תקשורת יעילים ולכו לדבר עם המורה, במיוחד כאשר הסטטיסטיקה אומרת שככל שיעורי בית יותר יסודיים, כך התוצאות ברמת המשנה גרועות יותר. וכי התפקידים המשניים משפרים מעט מאוד, ולא תמיד, את התוצאות בקורסים באוניברסיטה.
מה אתם חושבים על ענישת ילדים ללא שיעורי בית?
שלמורה שעושה את זה כנראה אין הכשרה מספקת בענישה. מכיוון שבית הספר אינו סביבה מבוקרת. והוא גם לא יודע את העוצמה שיש לעונש כדי שיהיה לו את האפקט שהוא מקווה להשיג: שיעשה את שיעורי הבית. לכן, באשר למורה, יהיו לה תוצאות מצומצמות מאוד, עם סיכון גבוה מאוד שהילד יהיה נחוש עוד יותר לא ללמוד את אותו נושא. וכי בחלק מהמקרים, העונש יוצא מכלל הסף ומייצר נזק בלתי הפיך כמעט. זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי מהנושא שהוא מלמד בכדי שיהיה כיף ואז הבנים והבנות יעשו את שיעורי הבית שלהם בהנאה.
כמעט בלתי הפיך?
אני יודע מקרה, בו המורה התעקש שיישאר תלמיד ללא חצר מכיוון שהוא לא עשה את שיעורי הבית שלו, ולכן זמן החצר הכריח אותו להכין את שיעורי הבית שלו. הילד התעקש לא לעשות את מה שהמורה רוצה. כך קרה כל בית הספר היסודי (היה לו אותו מורה באותו שלב). הילד לקח סלידה כזאת מהספרים, עד שהוא קורא היום קטלני. והוא בן 30, אז אני מדבר על זמן קרוב יחסית. אני יודע שזה מקרה קיצוני, אבל אם אתה מתעקש להעניש, וזו הדרך היחידה ... המקרים האלה יכולים לקרות ולמעשה הם קורים. ילדים לומדים הכל, כמעט הכל, על ידי משחק.
בחלק השני הזה של ראיון עם הפסיכולוג טרזה גרסיה, העמקת העונשים והתוצאות, הגענו לנושא שלדעתי ראוי לעומק רב יותר: חינוך ובית ספר. בחלק השלישי של הראיון נדבר על זה.
