"כיבוד ילדים לא אומר לקלקל את כולם." ראיון עם הפסיכולוג רמון סולר

היום אנו מראיינים את רמון סולר, פסיכולוג ומטפל, ואנחנו הולכים להעמיק, מידו, במה שאנחנו צריכים להבין כגידול מכבד, באלימות כלפי ילדים, בתוצאות הנדבות ובעיקר, בדרך בה אנו יכולים לעזור לילדינו לגדול כאנשים חופשיים, מודעים ושלווים.

רמון סולר הוא פסיכולוגמומחה באוטיזם והיפנוזה קלינית ומומחה לטיפול רגרסיבי משחזר. הוא מתמחה בפסיכולוגיה של הילד והלידה והגיע לכך על ידי אישור שרוב הבעיות של מטופליו מגיעות מאותו שלב.

הוא גם עורך וכותב, יחד עם אשתי אלנה מיורגה, המגזין המקוון לפסיכולוגיה, הורות מכבדת וקשירת קשר, Free Mind.

איך היית מגדיר הורות מכבדת?

ניתן להגדיר את זה כליווי המטפל בהתפתחות האבולוציונית של כל ילד, תוך הסתמכות על תהליך הוויסות הפנימי של כל אדם וכיבוד, מבלי לכפות או להתנות, את זמני ההבשלה שלהם.

זו הגדרה שאני חולק, אבל אני יודע שהורים רבים רואים שמה שמכונה הורות טבעית או מכבדת טומן בחובו סיכונים, מכיוון שילדים הופכים להיות יצורים גחמניים ללא גבולות. האם הורות מכבדת כרוכה בהסכמה לילדים?

זו טעות נפוצה מאוד לחשוב שלכבוד ילדים פירושו לקלקל את כולם. אנשים רבים סבלו מילדות מגבילות עם הורים מאוד סמכותיים ואינם רוצים שילדיהם יחיו כמו שהם חיו, הם כמהים לחופש שהיה חסר להם בילדותם, ולכן מכחישים כל דבר שדומה לגבול ומאפשר תנו לילדים שלכם לעשות כל מה שהם רוצים.

שתי האפשרויות והאחת הן גם יציבות לא פחות לילדים.

הורים רבים חיים את חינוך ילדיהם עם חשש להצבת גבולות, ועם זה, מה שהם משיגים זה לא לספק סביבה בטוחה המותאמת לצרכיהם בה הילד יכול להתפתח באופן מלא.

למה אתה מתכוון כשמדברים על גבולות?

כשאני מדבר על גבולות, אני מתכוון לגבולות פיזיים, אך מעל לכל, גבולות רגשיים המאפשרים להם להגדיר את עצמם וגם, להבין שיש ילדים אחרים עם צרכים וזכויות השווים להם.

אני מבין, אבל תגיד לי, איך הורים יכולים ללוות את הילד בתהליך ההתמודדות וההבנה של הגבולות?

ראשית, עלינו להבין שלחיים יש גבולות. יש כמה גבולות פיזיים (אנחנו לא יכולים לחצות קירות או לעוף) וגם בחברה שלנו יש לנו גבולות מוסריים (אנחנו לא יכולים לגנוב מה שאנחנו רוצים מחנות או להכות מישהו כשהם לא חושבים כמונו).

חינוך ילד פירושו להראות להם את הגבולות הללו וגם לספק כלים בכדי להיות מסוגלים להניח אותם בצורה בריאה וללא תסכול.

עם זאת, רמון, לעתים קרובות לא מובנים שיחות על גבולות וההורים או החברה רואים שהגבלה היא לגרום לילדים לציית או להסתגל לרצונות שלנו או למוסכמים שרירותיים של מבוגרים מבלי להבין דברים טבעיים רבים בילדות.

המגבלות אינן משהו קפריזי או שרירותי, אך נסה לתת לילד התייחסות למה הוא העולם, מה בטוח ומה לא.

ככל הנראה, רבים מאיתנו גדלנו בין גבולות קפדניים ואבסורדיים מדי שהגיבו לשיקול דעתם של הורינו או מורינו. אין ספק שההגבלות הללו נבעו מטראומות ותסכולים עצמן שהן נגזרות, בתורן, מדפוסי החינוך שקיבלו.

החוויה הילדותית שלנו עם גבולות אלה יכולה לגרום לנו, כשאנחנו הורים, לחשוד בקביעת גבולות, אך עלינו להבין שיש ללמד ילדים גבולות עקביים כדי לחיות בחברה.

החיים קשים לפעמים ואם אנו נותנים להם את הכל הם לא יהיו מוכנים לכך, הם מחשיבים אנשים רבים, המבקשים צייתנות ותסכול לפעול למודל ולהקשחת הילד. האם אתה חושב שילדים צריכים להיות מוכנים לקשיות החיים על ידי הקשחתם עם חסך או עונש רגשי?

זה תלוי באיזה סוג חברה אנו מתכוונים. אנו יודעים כי אלימות מולידה אלימות רבה יותר ומוכח שילדים שעברו התעללות אלימים יותר בבית הספר מאלו שלא היו. כאשר ילדים אלה הם מבוגרים, הם יהיו אגרסיביים כלפי ילדיהם, בעבודתם ובמערכת היחסים שלהם.

חברה היא השתקפות של האנשים המרכיבים אותה, ואם אנשים אלימים, תהיה לנו חברה אלימה.

אם אנו רוצים חברה צודקת ושלווה יותר, עלינו לפרוץ מהמשוב הזה שמוזן דור אחר דור. אני יודע שקשה לשבור את האינרציה הזו, אבל עלינו לחנך ילדים בכבוד, אמפתיה ודיאלוג.

אתה אומר שבשביל חברה אלימה זה נולד שאנשים אלימים, אבל, תגיד לי, איפה מקור האלימות בחברה?

זה יכול לתת לנו את התחושה שאנחנו חיים בעולם אלים ושאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר כי זה מה שידענו תמיד. אבל, אם נעמיק מעט יותר, נראה כי מקור האלימות הוא בתוך הבית, בהתעללויות, העלבונות, ההשפלה וההפקרות שסובלים ילדים רבים מדלתות הפנימיות.

ילדים אלה ישאו עימם זרע האלימות על כל מה שהם סבלו בילדותם, וכמבוגרים הם יחזרו על אותם דפוסים באשר הם הולכים.

החברה אולי נראית כמו מושג מופשט, אך היא מורכבת מכל אחד מאיתנו. כל אחד תורם לחברה עם עמדותיהם ואישיותם. אם אנחנו אלימים, החברה תהיה אלימה. אם נכפיל את מה שאמרתי קודם במאות או מיליארדי אנשים ברחבי העולם, נבין מדוע אלימות בחברה שלנו.

אבל אז אתה מתכוון שההורים משחזרים את האלימות שהם סבלו, נכון?

אכן. כל מעשי האלימות שאנו חווים בילדותם, לא רק הטרדות, אלא גם העלבונות, המבטים המדכאים, ההשפלות וההפקרות, נשמרים בתוכנו. בין אם אנו מודעים ובין אם לא, אנו נושאים אלימות זו.

אולי החלק הרציונאלי שלנו יכול להשאיר אותו במפרץ, אך ברגעים של מתח או עייפות קיצונית, השליטה נכשלת ואותן עמדות שאנו חיים בילדותנו מופיעות: מחווה רעה, צעקה או טרטור. עבור אנשים רבים, חינוך אלים זה הוא המודל היחיד שראו בילדותם, ולכן בהיותם הורים הם חוזרים עם ילדיהם על אותו הדבר שסבלו מהוריהם.

יש להיות מודעים לכל הזרקים הרגשיים שאנו סוחבים לאורך כל החיים כדי להיות מסוגלים לתכנן מחדש את הדפוסים האלימים ולהחליף אותם באחרים הרבה יותר בריאים לנו וגם עבור אחרים.

חינוך ילדים הוא הזדמנות לבצע עבודה זו, אם אנו קשובים למה שגורם לנו להגיב באלימות. ואם המצב מתגבר עלינו, אני ממליץ לפנות לעזרה חיצונית ומקצועית שתלווה אותנו בתהליך זה של ידיעה עצמית ושחרור.

נמשיך לדבר ולפרסם את זה הרבה זמן ראיון עם הפסיכולוג רמון סולר. מה שהוא אמר לנו עד כה נראה מאוד מעניין שכן בדיוק הגבולות וילדים ללא גבולות הם עניין שדיברתי איתך.

אני מקווה שזה יעזור לך להבין, בפרסומים הבאים, את המנגנונים המשפיעים על חינוך ילדינו.