יום אחרי יום האם בספרד, אני חייב לומר את זה לא קיבלתי שום מתנות. לא אכפת לי יותר מדי, כמו שאמרתי בבלוג כל כך הרבה פעמים כשמדברים על התאריכים האלה, הדבר החשוב הוא לתת נשיקה גדולה ולחיבוק לאמא ולספר לה מה אנחנו רוצים.
וזה שעשיתי, כשהם היו אחראים להזכיר לבנותיי איזה יום זה היה, כי מבחינה הגיונית עם שלוש וחצי וחצי, הם יודעים מעט על לוחות שנה ...
כפי שאתה יכול לדמיין, כתיבה בבלוג לא הייתה תאריך שיקרה לי מבלי לשים לב מדי. ואני חייב להודות שציפיתי ל"משהו אחר ". משהו פשוט כמו מלאכה, קריקטורה, פרט, שבת ליום האב, בתי בת השלוש עשתה בבית הספר.
אני מקנא באבא! אני רוצה לדמיין שעם החגים בין לבין המתנה נדחית או פשוט נותרת לאירוע אחר. יהיו עוד שנים ויותר תאריכים מיוחדים, גם שום דבר לא קורה.
העניין הוא שהייתי צריך "לחשוד" שהייתי עושה קצת עבודה בבית הספר כשבתי שאלה אותי בהתעקשות מתי זה היה יום האם, והבחנתי במשהו עצבני.
עם יום האב היה הרבה כיף, הרגש וה"סודיות "של הילדה הקטנה (להגיד משהו, כי יותר מפעם אחת היא פספסה את המתנה לאבא). ומעל הכל ההתרגשות שלו כשנתן לאבא את המתנה הראשונה שלו (ושלי, שהנציח את הרגע בצילום).
אז הנחתי שכפי שפעלתי כשותף ביום האב, הוא היה האפוטרופוס והשומר על הסוד והמתנה עד אתמול. אבל כלום. שום דבר, או הרבה, לא היו אלה הנשיקות והחיבוקים של הילדות כששמעו על יום האם.
יתכן שהאשמה בהרהורים האלה היא ההפצצה בנושא שמגיע מכל מקום (ושאני חלק פעיל בבלוג), ובמובן זה אני מקנא איכשהו באמהות שטוענות שהתעלמו מהתאריך המדובר (וזה פחות או יותר מה שאני עושה ליום האהבה). זה גם לא היה קורה לי אם בית הספר היה של מי שלא חוגג בימינו.
אתמול נהנינו מאוד לחגוג עם סבתא, לאכול עם משפחתי ועם אמא לעתיד באותה, אז כן זה היה יום אם מיוחד, ושמח. ובנוסף, אבא גם דאג שמדובר ביום יפהפה, בלי מתנות עטופות או מצוירות שמגיעות למגירה אלא עם אותם מתנות שנמצאות בזיכרון.
