לפני מספר ימים דיברנו על נוכחותם של הורים במבחני ילדיהם, השארתי את ההבטחה שאספר לכם מקרה אישי הקשור לזכויות הילד המאושפז, אז אני הולך לזה.
כפי שרבים מכם יודעים, אני עובדת כאחות במרכז לטיפול ראשוני, ובמיוחד ברפואת ילדים אנו תופרים ומושכים דם לילדים בנוכחות ההורים. זה מה שקרה מאז שעבדתי במרכז הזה (5 שנים) וזה תמיד נראה לי הדבר הכי נורמלי בעולם, נראה שזה לא כך בכל המרכזים הראשוניים והשנה שעברה, למרבה הצער, סבלתי אצלי משלו מזמין את ההזמנה לחכות בחוץ בזמן שבני שואב דם.
מסיבות שאינן רלוונטיות לרופא הילדים של ילדיי, שנמצא בקליניקה שונה מזו שאני עובד אצלה, הוא ביקש בדיקת דם מבני ג'ון, שהיה אז בן 4. כולכם יודעים שבדיקת דם לילד היא חוויה שאיש לא אוהב לחיות בה, לא את הילד, וגם לא את ההורים (ולא את איש המקצוע שצריך לבצע את החילוץ).
מסיבה זו עבדנו את העניין, מכמה ימים לפני כן, דרך המשחק הסמלי, כך שג'ון הפנים את מה שהולך לקרות. ניגנו רופאים (במיוחד מרים, אשתי), שאבנו דם, שרנו שיר קסום שכששיר מקטין את הכאבים (זה נכון, הסחת דעת עוזרת לילדים להתמודד עם הרעות) וכשאנחנו עושים את זה אבא דיבר עם ג'ון והיה לצידו.
עם זאת, היום הגדול הגיע, כולם עם קשר בטן של גיהינום וג'ון רגוע, בידיעה מה עומד לקרות שם. הם קראו לו בשמו וכשאמא חיכתה עם הילד (כולנו, כמו תמיד ...) קמתי להיכנס איתו.
- דדי יצטרך להישאר בחוץ - אמרה לי אחות בחיוך רחב.
-מממ, לא - עניתי בחוסר אמון.
"כן," התעקשה.
-לא, נכנסתי איתו בת ארבע.
-לא, ההורים לא יכולים להיכנס עם ילדים.
-אז נלך, אל תדקור אותו - אמרתי לקחת את הבן שלי בכתפיים כדי למנוע ממנו להתקדם.
-טוב, אנחנו לא מנקבים אותו - היא אמרה.
ואז אמרתי להם (אמרנו שגם מרים נכנסה), את זה זו לא הייתה זכותנו, אלא זכותו של בננו להיות מלווהאבל הם התעקשו כי "זו נורמה כאן, ההורים לא יכולים להיכנס עם הילדים", עליהם אנו מגיבים באותו דבר, שנורמה של מוסד אינה יכולה לדלג על זכות אוניברסאלית. "אז לא אכפת לך לדלג על זכויות ילדים?" אמרתי להם. "אני מצטער, אבל זו נורמה," הם ענו.
אנחנו לא מניבים, כמובן שלא, וכבר לא כי זו זכות ילדים, זה כבר עניין של כבוד אליהם. איזה זיכרון יישאר לילד בן 4 שעומד לנקב ולהוחזק על ידי 3 או 4 נשים לא מוכרות לבושות לבן? אני רק מדמיין את זה שאני מקבל את השרץ.
סיעוד הוא מקצוע בו המילה "אמפתיה" מוטבעת על מצחך ביום הראשון לקולג 'והאחרון מוטבע על גבך שוב, כך שאתה לא שוכח זאת. עם זאת, יש אנשים שביומיים ההם לא צריכים ללכת לשיעור, מכיוון שזה לא מתאים לי בראש שאחות תשים את עצמה במקום של ילד בן 4 שעומד להינקב ולהגיד להורים ש"יש להם למה לצפות בחוץ "וכי" זו נורמה פנימית ".
לאחר מכן הלכנו למשרד הרופא לבקש עותק של בקשת הניתוח ולהגיע לאתר אחר. במקרה שלי לא הייתה הרבה בעיה ושיחקתי עם הטריק שיכולתי לעשות את הניתוח במחקר ה- CAP שלי או לנקב את עצמי בבית (למרות שהאחרון מצחיק אותי פחות), עם זאת, גם אם לא הייתה לנו אפשרות זו היינו עושים את אותו הדבר.
אנו שואלים גיליון תביעה ומלא אותו במקביל. בזכות חיבור האינטרנט הסלולרי מצאתי את הזכויות של הילד המאושפז, משנת 1986, להעתיק טקסטואלית את הפסקאות החשובות ובכך הבענו את תלוננו על מה שנחשב בעינינו כעוול כלפי בננו.
אלה הזכויות שהעתקתי:
להיות מלווה על ידי הוריהם או מי שמחליף אותם זמן רב ככל האפשר במהלך שהותם בבית החולים, מבלי לפגוע ביישום הטיפולים הנחוצים לילד.
לא לקבל טיפולים רפואיים חסרי תועלת ולא לסבול סבל פיזי ומוסרי שניתן להימנע מהם.
שבועיים אחר כך קיבלנו תגובה שלא מצא חן בעיננו יותר מדי, כששטף ידנו בעניין זה, והעיר למנהל המרכז כי אמנת אירופה לזכויות הילד החולה המאושפז מתייחסת לסביבת בית החולים ולא למרכז לטיפול ראשוני. וכי בהיעדר פרוטוקול המסדיר את הביצועים במרכזים אלה, הצוות הסיעודי הוא זה שמעריך אם ההורים נוכחים או לא. על קצה המזלג, כמו שחשבתי שלא כתוב שום דבר, "אנחנו משחקים ככה בבית שלי."
מכיוון שאיננו מסכימים עם פרשנות זו לזכויותיהם של ילדים, מכיוון שלדעתנו יש להחיל אותם על כל תחום הבריאות, מבלי להבדיל אם הילד נמצא בבית חולים או במרכז לטיפול ראשוני, החלטנו להתייעץ עם נציב תלונות הציבור בקטלוניה, הסיניק דה גרוגס ואנחנו כרגע מחכים לתשובה.
כשיש חדשות על כך אעיר.
