אנו ממשיכים עם סיפורי האימהות שלך, שמביאים לנו רגעים רבים לחיוך, רוך והשתקפות. היום תורם של מריה ואלווארו. אמו מספרת לנו איך זה היה זמן הלידה, איך הילד הקטן הגיע לעולם הזה, אחרי המתנה של כמה ימים.
סיפור שאני מקווה שיזיז אותך כמוני, כי זה רגע ורגשות שכל אם תכיר. הצירים הראשונים, הספקות, ההרחבה, הדחיפות ... והגעתו של אלווארו הקטן שלו שכבר בן 6 חודשים.
אחרי כמה חודשים שדמיינת איך תהיה השעה בה תגיע לעולם הזה, מפחד לא לדעת איך להבדיל את הצירים, שמשהו השתבש, שלא הצלחתי לתת את הדחיפה האחרונה לראות את הפרצוף שלך ... אבל באותו זמן עם כל כך הרבה מחזה וכל כך הרבה אשליות, 9 בנובמבר הגיעה, וכשאמא הלכה לישון בערך 1 בבוקר היא התחילה לחוש התכווצויות.הם היו מאוד לא סדירים ולא הייתי בטוח שהם האמיתיים, אז ניסיתי לישון, אבל לא יכולתי, ובחרתי לקום על הספה כדי לא להפריע לאבא, הרמתי folio והצבנתי את הדקות, 8 דקות, 4, 12 , 6, 19 ... אז נשארתי עד ארבע לפנות בוקר, התשישות ההיא תפסה אותי, ולמרות שלא הרבה זמן, כי בגיל 6 הכאב הזה העיר אותי שוב, לקחתי את זה בקלות: ידעתי שזו רק ההתחלה של נהדר הרפתקה, "הרפתקה חיי".
אבא נאלץ ללכת לעבודה וב 17 שעות הלכתי למקלחת כדי לפנות קצת את עצמי, כשהלכתי להכנס פנימה שמתי לב איך נוזל עבר דרך הרגליים. היססתי המון, כי הצירים הסתיימו בסביבות השעה 13 אחר הצהריים, ומכיוון שהתקשיתי להאמין שהיום הגיע, המשכתי כרגיל.היאה, באה לראות אותי, עם הרעיון לצאת לטיול בכדי להניח את הראש שלך כי כבר בילית בתוכי עוד 4 ימים, כשהוא הגיע הסברתי את זה ובשקט מאוד התקשרתי לאבא בלי לדעת מה לומר. כל כך הרבה זמן לדמיין עם איזה ביטוי זה יפתיע אותך לעולם לא לשכוח את זה, וכל מה שיכולתי לומר לך זה שחשבתי שיש לי מים שבורים, שלא ידעתי בוודאות, אלא שהגעתי הביתה.
בינתיים הכנתי את התיק ואת כל מה שהיה חסר, השארתי את התיקים ליד הדלת ויצאתי לטייל. לאבא לקח בערך 40 דקות להגיע, ברגע שנפגשנו הלכנו לבית החולים.
כשהגעתי השעה 7 בערב, הם הסתכלו לראות איך הכל, והחליטו לקחת אותי לחדר לראות אם הצירים חוזרים. ומה אם הם היו חוזרים, וחזקים יותר, לילה נוסף בלי יכולת לישון, אבל נשאר מעט ומעט העייפות הפכה לאשליה, אבא ישן לפעמים אבל האיאיה הייתה שם איתי, לא עזבתי רגע.בשמונה בבוקר הורידו אותי לחדרי הלידה ולבשתי את האוקסיטוצין שלי, איזה כאב !! וללכת, במסדרון למעלה, במסדרון למטה ... זה היה די בלתי נסבל. בארבע אחר הצהריים הם סוף סוף שמו את האפידורל, איזו המצאה! העניין השתנה הרבה, כך שיכולתי לרוץ עד 100 מטר חלק! זה גם עזר לי להתרחב מהר יותר, הייתי רגוע יותר וזה הראה.
בשעה 18:00 המיילדת אמרה לי: "בוא נראה, בוא ננסה לראות איך תדחף", ושם נשארנו, בשבילי זה היה הכי קל מכולם, ידעתי שכל דחיפה היא צעד קטן לפגוש אותך, ניסיתי לגרום להם להתארך הייתי חסר סבלנות לפגוש אותך.
בשעה 18:27 ביום ה -11 נולדת ואיתך נולדה אםאני לא יודע אם טוב או רע, אלא אם, שתהיה כאן לכל מה שתצטרך. אנשים רבים מבקרים אותנו כי אני ישן בזרועותיך, איתי במיטה, כי אני לא נותן לך לבכות, אנחנו לוקחים יחד תנומה, אני נותן לך ציצי מתי שתרצה, בלי לוחות זמנים ונראה שזה לא נעשה, כולם אומרים לי "תסיים בתשובה, "ואני אומר," לא, לעולם לא אתחרט על כל שנייה שאני מבלה איתו. "
היום אתה בדרך ל 6 חודשים, וכל בוקר אני מסתכל עליך ומאחל שהזמן יעבור לאט יותר. אני יודע שזה לא אפשרי, אני פשוט שמח לדעת שיש לנו הרבה זמן להיות ביחד.
אנו מודים למריה שרצתה לחלוק עם כולם את הסיפור היפה שלה על רגעים כה מיוחדים.
אנו מזכירים לכל האימהות שרוצות לחלוק את החוויות שלהן שתוכלו לשלוח את הסיפור שלכם בין 5 ל -8 פסקאות יחד עם תמונה אחת או שתיים (ברוחב של 500 פיקסלים רוחב) בהן אתם יוצאים עם בנכם או ילדיכם לסיפורי הורים @ bebesymas. com. לאורך כל חודש מאי נמשיך לפרסם את סיפורי האימהות שבאות אלינו.
