כבת חודשיים התינוק שלי העיר אותי עם צליל מרגיע למדי ומרגיע בשקט של הלילה. כשהסתכלתי עליה ראיתי מה היא עושה מאמצים שווים למדי למצוץ את אחת מהאצבעותבשתי ידיים תוך כדי שינה.
התגובה הראשונה שלי הייתה לתפוס אותה לינוק, "הוא רעב", חשבתי. וכך עשיתי, אבל היא, בלי להפריע לשינה, כמה יניקות ושינה עמוקה שוב. יניקה היא השתקפות שמרגיעה את התינוקות, מספקת להם ביטחון ושלווה מלבד האוכל.
הסצינה חזרה על עצמה כמה לילות, וגם במהלך החנויות הקטנות לאורך כל היום. כל זאת עם חוסר המומחיות שאני מעיר עליה, שמשמעותה הייתה לאמה כמה שריטות על אפה ובלחיים, מכיוון שבניסיון למצוץ את אצבעותיה, לא להבין את זה, זה נשרט מדי פעם.
לכל זה, בעיקר על ידי שריטות, וכשהתינוק חיפש את האצבע הישנה, בואו לאבק את המוצצים שמגיעים בסלים כדי לעזור לתינוק להירגע בלי להזיק או להילחץ. אבל הלשון הייתה מיומנת מאוד לגרש מייד את אותו "גוף זר".
ככל שחלפו השבועות, הרגל למצוץ את אצבעו הושלם, ובהתחלה, zas!, מכוון לפה עם אחד משני האגודלים. הרגל די נעים, מכיוון שבקרוב נהוג היה להתאמן עליו גם כשהוא ער, כשחלפנו את החיתול, בזמן ששיחקנו (קשה לצחוק עם האצבע בפה? שום דבר מזה!) ...
בינתיים, מגוון המוצצים שהגיעו הביתה הלך וגבר: סיליקון, לטקס, צורות שונות, צבעים שונים ... כמובן, המאמצים שלנו בעניין זה עדיין לא הצליחו, והמומחיות של התינוק שלי לירוק אותם גם גברה.
לא רצינו לוותר על מאמצינו לקבל את המוצץ, מכיוון שברגע שהתגברו על שריטות הפנים, עמדנו מול אצבעות מקומטות ופריחה קטנה בגלל הלחות, מלבד כל התגובות הלא רצויות על "הסכנות" "לנצח את האצבע (אני אחזור לנקודה זו).
וכמובן, חיפוש מידע, איזה מוצץ או אצבע טובים יותר? (נראה שזה מוצץ, לפחות אם הרגל האצבע חורג משנת הגיל). האידיאל לא היה דבר אחד ולא הדבר האחר, אני מכיר כמה תינוקות שגדלים בלי מוצץ או אצבע (מעטים, יש לומר הכל), ועד חודשיים חשבתי שאמה תהיה אחת מהם.
אבל מייד חשבתי שהאצבע תזכה ושאני לא יכול לבחור מוצץ (כי היא לא מתכוונת לבחור בזה).
אז החודשים עוברים, אנו מגיעים לשש, התינוק מתחיל לנסות מאכלים אחרים, יודע מה הכף, מכניס כל חפץ לפיו, ממשיך לחקור ... ונראה שהוא מעוניין גם במוצץ בפרט שם אנו רואים את ה"הזדמנות "שלנו, ולא בלי הרבה משחקים אנחנו מקבלים איזו סיסצ'ילה לעשות את זה עם המוצץ הזה ולא עם האצבע.
אנחנו מגיעים לחודש השביעי, והמוצץ הולך ותופס קרקע לאצבע. אמה נינוחה איתו ופריחת האצבע נעה, למרות שהוא עדיין מוצץ את אצבעותיו לזמן מה (השיניים כבר שם, וזה נורמלי שהוא רוצה לנשוך ולחקור את זה).
הם אומרים שתינוקות רבים בדרך כלל משאירים את האצבע באופן ספונטני לקראת גיל שנה, או כאשר השיניים שלהם יוצאות, אבל נראה שהתינוק שלי לא באמת מוביל כך, וכבר חשבתי את זה, בין מוצץ לאצבע, לא יכולתי לבחור, אבל היא כבר עשתה את הבחירה הבוטה שלה.
לבסוף, נראה שהשגנו "ניצחון" קטן, והמוצץ מלווה את אמה להירגע. למרבה המזל הוא לא זקוק לזה ברציפות כשהוא ישן, אם הוא נופל הוא לא טוען לזה. ובעוד שהיא ערה היא כמעט ולא נושאת את זה.
אבל הניצחון ניכר רק מכיוון שאנו יודעים שגם במוקדם או במאוחר יצטרך לעזוב את המוצץ, וגם המעבר הזה לא יהיה קל. ואז אני אגיד לעצמי, "התעקשתי כל כך שאני מקבל את זה ועכשיו אני זה שמוציא אותו" ... אנחנו תמיד חושבים שאנחנו לא עושים את זה טוב.
תמונות | Flickr CC - c r z ו- Flickr CC - ff137
בתינוקות ועוד | מדריך לשימוש נכון במוצץ, האם המוצץ מייצר שלווה או תלות?, האם המוצץ נחוץ ?, כאשר מוצץ מוצץ
