לפני מספר ימים, עם פלישת ליל כל הקדושים בכל פינה בעיר, נתקלתי בסצינה שאולי מוכרת לכם. זה היה בערך ילד ברכבת המכשפה שבאמת "פחד". נו באמת, הייתי מבועתת.
הילד יהיה כבן ארבע, ואני תוהה אם זה (זה לא קטן יותר) מצדיק בחלקו את הצחוק של קרוביו שבניגוד לילד נהנו מאוד לצפות בסצינה. נדמה לי שלא, כי אם הסצנה הייתה מתרחשת עם בתי הבכורה, בת שנתיים, אני לא יודע אם ניסיתי לעצור את הרכבת הקטנה, וגם אותו הדבר אם היו לי ארבע, שש או עשר.
אל תחשוב שהרעיון של עצירת הרכבת מטורף, כי זו הייתה רכבת קטנה במרכז קניות וגם כמעט ללא ציבור. כאמור, אני לא יודע אם עצרתי את הרכבת, אבל ברור לי פני האימה המוחלטת לפחות הבת שלי לא הייתה מנחמת אותי.
לפעמים אני חושב שאנחנו שוכחים את הפחדים שלנו כשהיינו ילדים. כמובן שהילד לא מתכוון לטראומה מזה, אבל הוא בטוח זוכר בעונה אחת את מזג האוויר הגרוע ועשוי להיות לו סיוטים. אני עדיין מפחד מסיוטים, אבל יותר ממה שאני זוכר מהילדות. כשאנחנו קטנים, הפחד עז יותרמכיוון שאנחנו יכולים להטמיע ולרציונליזציה זה יותר גרוע.
אני תוהה אם קרובי המשפחה של הילד המבועת היו צוחקים כך ביניהם כשראו את האימה של אחר במצב של שוד. לחלופין, מבלי ללכת למשהו שונה כמו מה שקרה לילד, שכשאתה פונה לפינה אתה תותקף על ידי ילדה מעוותת המייללת בפניך. אפילו בידיעה שמדובר בבדיחה, הפחד לא נלקח מאיתנו מאיש. ובכן, בואו נדמיין איך זה צריך להיות לחשוב שזה אמיתי… ומעל הכל שההורים שלכם צוחקים מהפחד שלכם בלי לנסות לעשות משהו בנדון.
בעוד כמה שנים הם יזכרו אותך מחייכת, במיוחד בגלל שיהיו פרטים בצורת תמונה ווידאו (שגם להם היה זמן לזה), אבל לעת עתה לילד לעלות לרכבת המכשפה הפך לאימה ממש.
