במהלך החודשים הקודמים עקבתי אחר החדשות אודות הריונה של השר הצרפתי רחידה דתי. כשרת המשפטים היא אחת הדמויות הבסיסיות של ממשלת צרפת, וכאישה כחברה במיעוט היא נצפתה מאוד. ההיריון שלה כאם חד הורית קפץ לתקשורת בשל סירובה להכיר את שם האב ואבהות אף יוחסה לחוסה מריה אזנאר, עובדה שהוכחשה בתוקף על ידי שני הצדדים.
עם זאת, מה שאני מביא לך את החדשות הוא לשקול שוב, איך האחריות של שר עשויה להתנגש עם האימהות. בתו נולדה לפני חמישה ימים והיום ראינו איך דתי הלכה למועצת השרים מוכנה להפליא לחזור לעבודה ואז נכחה בישיבה חשובה נוספת.
בדומה לשר ההגנה הספרדי, מזעזע שאישה עם אחריות רבה חוזרת אליהם זמן קצר לאחר לידתו של התינוק. מבלי לפקפק בהחלטה זו של שניהם, באיזה כבוד ובהתחשב בכך שיש להם מתקנים להמשיך לגייס במקום העבודה שלהם, חשבתי דבר אחד.
אני, אחרי לידה, הייתי, בנוסף לרגע מתיש פיזית, בענן הורמונלי ורגשי מאוד אינטנסיבי. הפרידה של התינוק שלי הייתה כואבת והייתי מאוהבת, מפונקת, ממציאה את עצמי מחדש ושקועה במבט של בני. לא הייתי מצליח להתפתח כך.
שילוב נשים, בשוויון, בעמדות אחריות הוא הכרחי. אבל אני מתקשה להיות כך, כל כך תובעני עם אמהות אחרונות וצרכי התינוקות. האם זה שווה את זה? האם זה באמת תואם? מה היית עושה בנסיבות דומות?
