היום אנו חונכים מרחב ההשתתפות החדש שלנו "ספר לנו את הסיפור שלך" עם הסיפור היפה שגלנדה, האם של מריה דניס. שמספר לנו באופן ספונטני מאוד את הגעת התינוק שלו לאחר חמש שנים של חיפוש מתוסכל. סיפור המסופר בהרבה כנות וספונטניות מההתחלה ועד הסוף.
תודה לך גלנדה ששלחת לנו את הסיפור המרגש הזה.
בתינוקות ועוד אנו מקווים לקבל סיפורים נוספים שיש לשתף אותם עם הקוראים. שלח לנו את הסיפור שלך ל [email protected] ואנחנו נפרסם אותו בשמחה.
שלום אני מעריך את כל הפתקים שגורמים לנו להגיע דרך המנוי, מכיוון שהם עזרו לי להבין הרבה דברים ולפקוח את עיניי לאחרים, כמו למשל לסיים את ההחלטה לפרוש מתפקידי לטפל במריה דניס הקטנה שלי. זה הסיפור שלי ... אני נשואה כמעט 9 שנים. כשיש לנו קצת פחות משנה וחצי, חשבנו להביא משפחה לעולם, אבל זה היה חבלה, כשלא הספקנו את זה חיפשנו עזרה ולא להאריך את הסיפור ... תחילה אמרו כי לא ביצעתי ביוץ ושאני "לעולם" לא נכנס להריון, ואז בביקורת רפואית אחרת נקבע שלבעלי יש ספירת זרע נמוכה, רופא אחר גם אישר את אותו הדבר וכי יש לי גם רחם עקום. ככה מעולם לא התכוונתי להיכנס להריון, ולכן הפסקנו לבקר אצל רופאים, שעשינו במשך כחמש שנים, בין הפסקות של כמה חודשים. יום אחד החלטנו לא ללכת יותר משנה.
חודש טוב היה לי עיכוב של 3 שבועות והרגזתי את כל המוזרים ... עכשיו אם אני מקרצפת אמרתי, בלי כלל ועם התכווצויות ועם הנוחיות האלה כל נדיר, אבל לא ידעתי שהנסיכה הקטנה והיפה שלי עוררת בי הרס. יום אחד החלטתי ללכת לאולטרסאונד, אבל הם אמרו לי שזה מוקדם מדי לקבוע אם היעדר הווסת נובע מההיריון. ואז החלטתי לעבור בדיקת דם, ופגעתי בנוחיות. באותו 8 ביוני אני זוכר שהיה לי שומר בעבודה, עברתי במעבדה לפני שהלכתי לעבוד. בצהריים הלכתי על התוצאות, תמיד פסימיות אך מחסות בלב טהור את התקווה של אותו חיובי, וברוך אלוהים פתחתי את המעטפה ההיא כבר ברכב אני זוכר שידיי רעדו והרגשתי משהו בי, ואלוהים, אני מרפה בכי, בכיתי וצחקתי כמו בחיים שלי מעולם לא לראות את התוצאה, נשבע שבחיי הרגשתי כל כך הרבה אושר. השארתי את החניון ההוא והמשכתי לצחוק ולבכות, אוף! אני זוכר שעשיתי תמרון רע כמעט התנגש בי, אבל השני היה נהג מצוין ואז הוא היה איטי והצליח לראות אותי והפסקתי, שום דבר לא קרה ואז התחלתי לחשוב כמו שאני אומר לבעלי שהוא יהיה אבא. לקחתי את בעלי למרכז מסחרי שאוהב ללכת המון, לקחנו גלידה ושם נתתי לו את התוצאה, אחרי ששיקרתי לו כששאל אותי אם הלכתי לחפש את התוצאה, אני חושב שזה כל כך זעזע אותו שהוא לא אמר כלום, התחלתי שוב לבכות, הוא רק הרטיב את עיניו, הוא נראה מהורהר וחייך, ובכן, הוא הורם קצת פשוט, כך שעיניו הושקו זה הספיק. ואז הגיעה ההמתנה וברוך השם הכל עבר יחסית טוב, היה סיבוך משונה, מכיוון שהחוט השמנמן שלי התגלגל משבוע 20 עד 36, זה היה קשה מאוד חששתי שהוא יתלה את עצמו. אתה יודע, אף פעם לא חסר מישהו שמספר לך דברים "הילד מת ככה בדרך ההפוכה", אבל תודה לאל באולטרסאונד האחרון שהוא לא הספיק לעשות זאת. דבר נוסף היה שהשודד ישב כמעט כל הזמן ומעולם לא נכנס לחלל. הוא פנה בשבוע 38 ונולד בניתוח קיסרי. אני זוכר שהלכתי לדבר עם רופא הביטוח, כי הלכתי להתייעצות ההיא ועוד אחת פרטית (עם הרופא שאמר לי ש"לעולם לא איכנס להריון "וכשחזרתי לבקר אותה עם החדשות היא אמרה שזה נס של אלוהים שלי) . הלכתי לבקר בביטוח, כי בהתייעצות הפרטית הם אמרו לי למה לצפות אבל מכיוון שהתינוק שלי היה גדול ושמן לא המלצתי ללדת טבעית. ואז הרופא השני אמר לי שאוכל להיוולד מהלידה הטבעית, אבל מכיוון שהרופא השני סיפר לי על הזמן שלקח לי להרות, הפחד פלש לי וחיפש את הכלכלה ואת חוות הדעת השנייה, רופא הביטוח עורר בי הרבה אמון. התייעצתי איתו ומסתבר שביום בו הוא בדק אותי הוא הבחין שלילדה הקטנה שלי יש דפיקות לב, טכיקרדיה התקשרה אליו, ואחרי שהקשיב ללב של התינוק שלי במשך תקופה טובה הוא אמר לי: אני הולך לנתח היום בשעה 5 אחר הצהריים. כמעט קיבלתי שם פאטטו. הייתי מאושרת, סוף סוף הייתי פוגשת את התינוק שלי. הייתי מודאג לראות את האדם הקטן הזה השוכן בבטני במשך 9 חודשים וליווה אותי נע כמו פרפר דרך בטני כל יום. כשחזרתי הביתה אחרי העבודה, כשהתעוררתי, גם אני התעוררתי ושרתי איתי את שירי הרדיו. אה! כי זה זז מאוד כשאנחנו הקשבנו לרדיו בדרך הביתה. באותו 18 בינואר, 2007 התינוקת שלי נולדה, והנה מגיע החלק העצוב, מכיוון שהייתי כל כך חרדתי שבסופו כששמעתי אותה בוכה בפעם הראשונה בכיתי, אבל הייתי כל כך עצוב שלא הראו לי את זה, כי במדינה הזו הקשר המיידי בין אם לתינוק שווה לעזאזל. הוציאו אותו ולקחו אותו לחדר אחר וראיתי אותו כעבור חצי שעה. כשהרופא הראה לי את זה, רעדתי מהרדמה והתאוששתי כדי שאוכל לצאת משם כשוטה, כל מה שאמרתי היה: "הו, רופא, זה התינוק שלי, שלום תינוק" וחייכתי. למה? אני לא יודע, טיפשי כמו שלא הבת שלי. ואז כשכבר היה לי את זה בזרועותיי אמרתי לעצמי; "הבת שלי לא מכוערת, היא לא יפה, אבל היא לא מכוערת." לעולם לא אסיים להתחרט, הפצע בקטע C נפגע בצורה נוראית. אחרי שהכאב עבר, הבנתי שאני כבר אמא ודיברתי איתו, שרתי לבת שלי כמו שעשיתי כשהייתי בבטן והרגשתי קשר נהדר ביניהם שנרגע, האישה המסכנה הייתה רעבה, אבל עדיין לא היה לי חלב בחזה. עכשיו היא בת 15 חודשים, מינוס 4 ימים, ועכשיו כואב לי כל כך לא להיות איתה כל הזמן, כרגע היא חולה. אמי מטפלת בי והכאב שלי נובע מכך שהיא מעדיפה להיות עם הסבתא מאשר איתי, אני נשבע שאני מתחרט על כל נשמתי שאמרה מילים מכוערות כל כך כשנולדה. אם הייתי יפה ועדיין, אבל אני לא יודע מה קרה לי. כשחזרנו הביתה, קרה לי שאני לא רוצה שאף אחד יסתכל עליה וייגע יותר ממני, מאז הקדשתי את עצמי כל כך הרבה לה ששכחתי את כל השאר. היום אני בדילמה של להפסיק לעבוד להיות איתה, חסר לי נורא ואני מרגיש שכל יום אני מאבד את הבת שלי, אני מרגיש שהיא לוקחת אותי כמי שמטפלת בה בלילה, זה כל כך מאז 11 חודשים אומרים בערך אבא ואבא וכלום על אמא; קיבלתי עצב שאני אפילו חושבת שאמא שלי תגיד לאמי לפני או במקרה הכי גרוע במקום אותי. אבל אני מבטיח לך שאני אוהב אותה בכל נפשי ולא הייתי מהסס לתת את חיי בתמורה לשלה, גם אם זה אומר שהחיים נגמרו. הבת שלי היא הכל, אבל יש לי את הדילמה הגדולה שלי, יש לנו חובות רבים ואני צריכה לעבוד, אבל קראתי מאמר כאן בתינוקות ועוד, ובכן כדאי להחליף מכונית ובית במידת הצורך להיות איתם, זמן הוא הולך ולעולם לא חוזר. אני אבין אם לא תפרסם את הסיפור שלי, אבל אני רוצה שתדעי שזה הדבר הכי יפה שיכול היה לקרות לי, החיים שלי הם הבת שלי, האושר שלי לראות את החיוך שלה, לראות שהיא מחפשת אותי בבוקר כשהיא מתעוררת, לראות כל הישג שיש לה, כמו כשראיתי אותה הולכת בפעם הראשונה, זה היה עוד מקום בכי, עוד אחד הימים המאושרים ביותר: אני הולך בגיל 13 חודשים, פחדתי שהיא לא תלך. זה נפלא לחלוק איתך את החוויה הייחודית הזו, אני לא אסיים להודות לאל על הנס הנפלא הזה שנקרא מריה דניס וכעת יש לו כמעט 15 חודשים. אביה משוגע עליה, האמת שכל המשפחה משוגעת עליה, לכולם יש שם; הדוב הקטן, השמנמן, הנסיכה. הסבא של האבהות השתנה לחלוטין, הוא היה ג'נטלמן רציני מאוד, עכשיו הוא צועד חסימות כדי לחפש אותה והוא לוקח אותה עם שיערו ומשחק איתה. זו הייתה ברכה לכל לידתה של מרי הקטנה שלי, התינוקת, כמו שאבא שלך ואני מספרים לך. חיבוק
אצל תינוקות ועוד | אמהות ואבות, ספרו לנו את הסיפור שלכם
