תוכנית סוף השבוע: ללכת לקולנוע המשפחתי. אנחנו בודקים את שלטי החוצות, את לוחות הזמנים וצופים בסרטים שאנחנו יכולים ללכת איתם עם הילדים אבל מי מחליט אם הילדים שלי כשירים לראות אותם או לא?
לא, המלצת המשרד לא תמיד תואמת את הקריטריונים שלנו כהורים, סיווג הגילאים של סרטים לא תמיד שווה למה שאנחנו רואים בקולנוע כי מי מחליט איזה סרטים הילדים שלי יכולים או לא יכולים לראות?
ובכן, יש את המחלוקת בימים האחרונים, בדיוק באותן החלטות, באנשים האלה ובכל מה שנראה שיש סביב, במה "בוא נראה".
וחשבתי שסיווג הגילאים של הסרטים הוא יותר ההחלטה של הורי הילדים מאשר בסופו של דבר, אנחנו אלה שמכירים את ילדינו.
החדשות קפצו השבוע לעיתונות מכיוון שכמה עובדים לשעבר של הסוכנות האחראים להצביע באילו גילאים סרט מומלץ או לא, הוקיעו את הלחצים אליהם נתונים המפיצים הגדולים כך שהגיל יורד ככל האפשר. והם הציגו דוגמה מובנת מאליה למה שקרה עם סיווג ההרפתקה הסרטית האחרונה של "הנוקמים: גילו של אולטרון."
ההרפתקה האולטימטיבית של גיבורי העל האלה של פלא בארצנו, זה לא היה מומלץ לילדים מתחת לגיל 12 בתחילה, למעט ילדים מתחת לגיל 7 כשהגיע הזמן לבכורה.
לטענת העובדים לשעבר של ועדת השומה, הדבר נבע מכך ממשרד התרבות מורידים את הקריטריונים כך שסרטים שנחשבו במקור אלימים יותר, יכולים לראות קהל צעיר יותרבגלל הלחצים של המפיצים הבינלאומיים הגדולים שמעמידים פנים שהכמות הקטנה ביותר האפשרית של הציבור נשארת מחוץ לחדרים שבהם מוצגים סרטיהם. העסק הוא העסק.
בארצות הברית, הפרק האחרון של "הנוקמים" לא הומלץ לילדים מתחת לגיל 13, בבריטניה ובגרמניה הוא לא הומלץ לילדים מתחת לגיל 12. האם זה מכיוון שילדים ספרדים בוגרים יותר לראות ולהבין את אלימות של סרט כזה או שמא ממשלותיהם פחות חדירות לאותם לחצים אמורים שעובדי הארגון לשעבר מדברים עליהם?
אחריות סופית
בכל מקרה, כולנו יודעים שזו בעידן המומלץ לצפייה בסרט או לא זו רק המלצה, ולא איסור. מעל לכל שהם מכירים או היו צריכים להכיר את כל אותם ההורים שלקחו את ילדיהם לראות את "דדפול" והושאלו פעם בחדר לא ראו שזה לא מומלץ לילדים מתחת לגיל 18?
אבות ואמהות רבים הגיעו בסוף השבוע של הבכורה לראות את גיבור העל האחר הזה ורבים מהם עזבו את החדרים עם משפחותיהם באמצע הסרט, אחרים סבלו מכסים את עיניהם ואוזניהם של ילדיהם ואחרים נאלצו לנחם כמה קטנטנים שלא הבינו את הטאקו, חוסר הכבוד או גסויותיו של הגיבור והתחילו לבכות, הכריעו שם.
זו המציאות: האחריות להעמיד ילד באולם קולנוע שייכת באמת לאביו ולאמו של אותו ילד. ועל כך יש ליידע את ההורים, הם צריכים להסתבך במחשבה על הילד איתו הם הולכים לקולנוע, עליהם לדעת אם הם יבינו או לא מה הם יראו, אם הם יהנו מזה, אם זה מתאים לחינוך שלהם, לדרך שלהם להבין את החיים ולהתייחס לבני גילם. מכיוון שאם אנחנו לא עושים את זה, מה שקורה שאנחנו חושפים אותם למשהו שהם לא מוכנים אליו או למה שהוא אותו דבר, אנחנו מורידים קצת מהילדות שלהם ככה, בלי אפילו להבין את זה.
סובלנות לאלימות
אם אתה מבין, מה שמסמן לנו את הקצב הוא האלימות הקיימת בסיפורים והסובלנות העצומה שהייתה לפנינו.
כן, לא אכפת לנו יותר מדי מכמות ההרוגים בקלטת, למעשה אני חושב שזה מה שאכפת לנו פחות. אנו מודאגים יחסית מאלימות מפורשת אך אנו סובלים אותה רבות וחושפים את ילדינו אולי בגילאים בהם אנו עשויים לעשות להם טובה בכך שאנו לא חושפים אותם.
אבל אנחנו הרבה יותר בלתי מתפשרים עם כל מדגם של חיבה שאולי מסתיים במשהו אחר. הסף שלנו לחסל ממראה ילדינו כל רצף שעשוי להיראות לנו שמוביל אותנו לחשוב על קשר מיני, גורם לנו לחשוב מחדש ברצינות רבה אם ילדנו צריך לצפות בסרט או לא.
ובכל זאת, אולי עלינו לקחת בחשבון מדוע אנו עושים זאת, מדוע אנו כאלה ומדוע לא לאזן עוד קצת את האיזון. העלאת הרף מבחינת סינון אלימות מתייחסת אליו ומרככת אותה מעט ביחס ליחסים בין אנשים, אחרי הכל היינו רוצים שלילדים שלנו בחייהם הבוגרים יהיו יותר אפשרויות של האחרונים מאשר של מה ראשית, אתה לא חושב?
