כאשר הורים יולדים תינוק חסר חיים, או כשהוא נפטר כמה ימים לאחר הלידה, מה שהם מחפשים, מה הם מנסים, מה הם רוצים, הוא מסוגל להיפרד כמו שצריך, עם הזמן, ולעשות משהו שעוזר להם לא לשכוח אותו, כך שתמיד יוכל לזכור אותו במוחו, בלבו, ובמובן מסוים, ברשתית.
רחוק הם הזמנים שבהם התינוק הסתתר מההורים כדי להימנע מכאב של רואים אותו (להיות אפילו יותר גרוע, מכיוון שלא הייתה להם הזדמנות להיפרד), ורחוק, אני מקווה, בזמנים שבהם הסביבה ביקשה מהם הם ישכחו בהקדם האפשרי, כשזה בלתי אפשרי.
להזכיר להם תמיד, כך שלמרות שלא שכחו, הורים יכולים לראות אותם, שוב ושוב, בכל פעם שהם רוצים או זקוקים לכך, הפרויקט החל "זכור את התינוק שלי", עם צלמים מתנדבים, שלא למטרות רווח, ל צילמו תינוקות חסרי חיים, עם הוריהם, בצילומים מקצועיים שיכול להיות תמיד בהישג יד.
הורים רבים עשו זאת הרבה זמן.
הם לא הראשונים לעשות דבר כזה, וזו לא הפעם הראשונה שדיברנו על זה. לפני שנה, למעשה, הסברנו את סיפורם של זוג ששכר צלם מקצועי שיעשה צילום עם בתם שנולדה חסרת חיים.
באותה תקופה, עבור לא ידוע, לא שגרתי, עבור רבים מצאנו את זה קצת מוזר, אולי קצת קודר, ומשהו כנראה שלא היינו עושים, אבל החלטה שכיבדנו. כעת, שנה לאחר מכן, ראינו גם את הפרויקט "עכשיו אני הולך לישון", ושמים מעט על עורם של ההורים, נראה שזה לא כל כך מטורף.
ואנחנו רואים רק הורים מחובקים תינוק להיפרד, כי הוא לא ימשיך איתם. אנו רואים החיים מחובקים למוות, ברצף לא הגיוני לחלוטין שבו אלה שצריכים לקבל יותר חיים, יותר אור, הם אלה שמוטים יותר. אנו רואים אותך, שם, זרים, אוהבים מישהו שלא יכול להתכתב איתך. ובמובן מסוים זה כואב, אנחנו רוצים להימנע מכך, ואנחנו חושבים שאילו היינו, הם לא היו בטוחים.
אבל עבורם זה התינוק שלך, זה אליו חיכו כל כך הרבה זמן, זה שהולך להיות חלק מחייהם, עם שמם, עם בגדיהם, עם כל מה שהוכן כבר, ועם חיים של תקוות, אשליות ופרויקטים במוחם של הוריהם.
ולפני משהו כזה, הרצון לא להיפרד הוא כה גדול, כה עצום, שבסופו של דבר אתה מחליט שלא. מכיוון שיש הרבה דרכים להיפרד, ו גם שלום וגם שלום "נתראה אחר כך".
אנחנו, מרחוק, בבית, עם ילדינו משחקים, ישנים או פשוט גרים, אנו זקוקים ל"שלום "של אותם זוגות בתצלומים לתינוקותיהם. אולם, הם לא רוצים. זה יותר כואב, זה תמיד שם, אבל הם צריכים להיות "להתראות אחר כך", להיות מסוגלים להזכיר לך תמיד, תמיד להיות מסוגלים לראות אותך ולהעניק לך את החיים הקטנים האלה, או שהם בליבך, מכל מה שהיית צריך להביא לעצמך.
אודות "זכור את התינוק שלי"
הפרויקט נולד בבריטניה והחלטתי לדבר על זה כי אני חושב שזו דרך לנרמל את זה מעט ואם במדינות אחרות מישהו חושב שזה יכול להיות רעיון טוב לעשות משהו דומה. זכור שהתינוק שלי הוא אתר שבו צלמים שרוצים יכולים להצטרף למטרה המציעה את שירותיהם למשפחות שמתקשות, אך אשר הם צריכים משהו להיאחז בו.
הצלמים עוברים לאן שהם יכולים לצלם (בית החולים, בבית או במרכז הלידה) ושם הם תופסים את תמונות התצלום עליהן יעבדו. ברגע שיש להם את התוצאה הסופית, ההורים מקבלים תקליטור, DVD או USB, או קישור באתר לתמונות עם התינוק שלהם, שאפשר לגשת אליו רק באמצעות סיסמה.
עבור אותם הורים שלא הצליחו ליהנות משירות זה, הם מציעים אפשרות לרטש מחדש כמה תמונות שהם הצליחו לצלם. על ידי שליחתם שתיים או שלוש תמונות, הם מתחייבים לעבוד איתם כדי לתת תוצאה מקצועית יותר ואולי חביבה יותר, או רכה יותר, מרגע בו הדבר החשוב הוא לא לראות איך היה התינוק, אלא איך היה, מי הוא היה ואיך הוא התחבק על ידי הוריו.
אין ספק, דרך יפה, אך עצובה, לראות אותו תמיד, תמיד לזכור אותו, ולא רק משאב לא לשכוח אותם, הורים, אלא גם משפחות. לא חשבתי על זה, אבל כמה הורים שעשו את זה, למרות הרתיעה הראשונית, עכשיו הם מעריכים את היכולת להציג את התמונות לאחרים, אפילו לילדים שלהם, האחים של התינוק, שבוודאי ישאלו לפעמים מי ומה היה האח הקטן שהיה להם, אבל שמת.
