שנה חדשה החלה וכרגיל בתאריכים אלה אנו מחדשים יעדים בכמה היבטים של חיינו כמו אוכל, בריאות, עבודה, משפחה וגם כאלה שהם, כהורים (אם אתם לא עושים זאת תרגיל טוב) .
להיות אב או אם זה היבט שמאלץ אותנו לרצות להיות טובים יותר כל יום עבור וילדינו, ולכן הימים הראשונים של השנה הם אידיאליים לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים להעשיר במערכת היחסים שלנו איתם. אני אחלוק החלטות ראש השנה שלי כאמא, האם אתה משתף אותן?.
תנו להם להתחבר למהות שלהם
דרך ניסיון של עשר שנים ואחרי התבוננות בשלוש בנותיי בכל יום, גיליתי שכל אחת מהן יש לו "מהות" משלו (או טבע, תקראו לזה מה שאתם רוצים)
זה אולי נראה יותר כמו אבא באופי או יותר כמו אמא בצורת האף, אבל לכל ילד יש אישיות משלו, מעבר לירושה גנטית. אישיות שחייבת להיות מסוגלת לבטא מבלי ששפטו אותה, מבלי שתייגו אותה, או נאלצו להיות מה שהם לא.
שלוש בנותיי שונות זו מזו, למרות שהן נראות דומות בכמה דברים. זה הגיוני, הן אחיות, יש להן תכונות משותפות, הן פיזיות והן אושיותיות, אבל לכל אחת מהן יש מהות משלה. שלא בכוונה, הורים מדחיקים או מנסים לגרום לילד להשתלב בתבנית שאינה מתאימה, מכיוון שהיא לא שלהם.
חשוב מאוד שבילדותם יוכלו ילדים להתחבר למהות שלהם, עם מה שהם באמת. ובשביל זה, אתה צריך לתת להם להיות. נסו להיות פחות שולטים, הימנעו מלהגיב ובחרו עבורם ולא תאלצו אותם לעשות מה שאנחנו רוצים או מצפים מהם. שיהיו כך שיוכלו להתחבר למהות שלהם ולגלות את עצמם כאנשים.
הימנע מצרחות
אני מודה, יש לי את הצעקה הקלה. זה יהיה מה שחייתי בבית של בחורה, חוסר סבלנות, אני לא יודע, אבל כשהכבלים חוצים אותי אני לא יכול שלא. אני שונאת את עצמי כשאני שומעת את עצמי צורחת, אז זה משהו שאני רוצה לשנות. לפני המינימום, אני מרים את קולי וזה גרם לאפקט שאיני אוהב גם: שבנותיי מקשיבות לי רק כשאני צורחת.
זה כמו רמת אזעקה שהוקמה בבית. אם אני מבקש מהם להרים את החדר בטון רגיל, זה כאילו עוברת רכבת, אני חושב שהם לא מקשיבים לי כי זה לא נימה זועמת. זו מפלס ירוק, אין סכנה. במקום זאת, כאשר אני מכה בשלושה צעקות, האזעקה האדומה נמשכת וזהו כשהם מגיבים ומרימים את החדר, או כל מה שאני מבקש בכל זמן נתון.
לכן, כדינמיקה הזו שנוצרה אני לא אוהבת שום דבר, מצד אחד מכיוון שאני לא רוצה שיזכרו אותי כאמא זועקת, ומצד שני מכיוון שאני לא רוצה שילמדו להגיב כאשר תפוחי אדמה נשרפים, זה אחת המטרות שלי לשנה זו. הייתי אומר הכי חשוב.
כרגע אני מצליח, אבל כמו כל דבר אחר, זה יהיה לאט לאט. אני מצטרף לאתגר של הקרנף הכתום לחנך מבלי לצרוח. זה יהיה הרבה יותר טוב לכולם.
הזדהה יותר עם בנותיי
בכל שלב בהתפתחות, בכל יום שעובר, הייתי אומר, מוצגים בפנינו סיטואציות עם ילדינו שבהם אמפתיה מצידנו חיונית בכדי לפתור אותם באסרטיביות.
תרגיל האמפתיה נבנה מיום ליום. אתה תראה שכשאתה מנסה אתה משיג את זה יותר ויותר, כך שזו מטרה אחרת שלי כאמא: לקבל אמפתיה יותר עם הבנות שלי. התקדמתי המון, אבל אתה תמיד יכול להשתפר. פעמים רבות בלילה אני סוקר מצבים בהם אני מבין שיכולתי לעשות טוב יותר, שאולי לא ידעתי להכניס את עצמי למקומם או לא ידעתי איך לעזור להם לפתור משהו שמדאיג אותם.
שהם אוהבים אחד את השני כמו שהם
הבנות שלי מתבגרות (בנות 10, 8 ו- 5 - יש לנו אותנו בארבע), ובהכרח הן מושפעות יותר ויותר מהאופנה, כך שמצופה מנשים וסטראוטיפים אחרים שיגיעו אליהם על ידי טלוויזיה, באינטרנט, דרך בית הספר ...
הם מתחילים להעיר הערות כמו "אני קצת יותר שמנה", "אני לא אוהב שהשיניים שלי מופרדות" או "אני שונא את השיער שלי". אני מקבלת את השרצים כשאני שומע אותם, וכמובן שהתחלנו לנהל שיחות חשובות בנושא.
אבל אתה לא יכול להשתחרר, אתה צריך להיות שם תמיד להזכיר להם כמה הם יפים, בדיוק כמו שהם. שהם יפים, ייחודיים ומיוחדים, שאינם חייבים לחפש קבלתם של אחרים, אלא רק את שלהם.
זו משימה לא קלה ואני רואה שהם צומחים (איזו סחרחורת!) אז הצעתי השנה להיות כל יום קצת יותר קשוב ללמוד קבל ואהב את עצמך כמו שהם.
אלה הם ארבע המטרות שלי כאמא לשנת 2015, האם אתה משתף אותן? אתה יכול להגיד לי מהם שלך?
