כעת, כשנדמה היה שהוויכוח בין ציצי לבקבוק נרגע והצדדים הגיעו להבנה מסוימת ולכבוד הדדי עולה נקודת דיון חדשה. ואם החיים לא מספיק מורכבים, אם האימהות אינה דורשת את מלוא כוחה של אישה, אפילו שבט שלם, אנחנו מסבכים את הקיום במה שאני מאמין באופן אישי הוא עימות שלא יגיע אליו בשום מקום
"ארנבים", נראה שזה המונח שמשמש בכמה בלוגים של פוריות כדי להתייחס לאותן נשים אחרות שיכולות להביא ילדים לעולם. ההתעוררות הגיעה מהשימוש שנשים מסוימות נותנות או שנתנו את הרצפה ואיך אחרות קיבלו ייעוד כזה מהראשון. אני מבין שחלק מההתרגשות נובעת מהנדירות של כל אלה, מכיוון שאני מניח שזה לא אמור להיות שכיח מאוד שמישהו עם ילדים יבקר בבלוגים שמדברים על חוסר האפשרות שיש להם ולהפך. ואני אומר שאני מניח, כי אני לא מבין כל כך טוב הדיון האחרון הזה ברשת: נשים פוריות לעומת פוריות.
"ארנב", הוא מונח שתמיד שימש, לפחות בבית שלי. כמובן שהוא התייחס לאותן נשים שילדיהן נספרו בזוגות או חצי תריסר וסבתא שלי נהגה לומר את זה, שהייתה המוזרה במשפחה בגלל שנולדו לה רק שני ילדים כשהממוצע היה בקבוצת כדורסל.
אלה שאליהם מפנה מונח לשוני כה מצער, מאשרים כי מתנגדיהם משתמשים במונח כדי להתייחס אליהם בשלילה, לעג ונטול כל חוסר התחשבות. הראשון, חלקם, מגנים על עצמם באומרם שהם לא משתמשים בזה באופן מגנאי אלא ככינוי ביתי, חלקם אפילו, אחרי שכל ההתעוררות הזו החליטה לא להשתמש בה שוב, שבדרך שלי לראות את זה מכבד אותם.
עם זאת, אני חושב ששימוש במונח זה לתיאור שוויוני, מכיוון שנשים הן שתיהן, אני מוצא את זה מצער מאוד ואם הם ממהרים אותי, אפילו בטעם רע. אני חושב שיש הרבה לחצים על המין הנשי ללא קשר ליכולתם להתרבות כך שנזרקים אבנים ביניהם. אם תאפשר לי את הביטוי, הייתי אומר את זה בין כבאים עדיף לא לדרוך על הצינור.
אבל הבעיה לא נותרה שם, - אם זה היה כך, הייתי מתאר זאת כדיון בחצר בית הספר - אבל בהעמקת רשת מסוג זה נראה שיש עוול מסוים, זלזול מסוים בחייהן של אמהות, אם כי אולי זה מתמקד יותר במי שמתלונן על האימהות שלהם. אני מתוודה שיש אמהות עתידיות מסוימות וכמה אמהות ניצוצות שבשמיעתן מבקשות שתשלח אותן לטיול (או הלאה).
אבל כמוני, אני אפילו לא יכול לדמיין את העולם הפנימי, את הרגשות, את החיים היומיומיים של אותן נשים שרוצות להיות אימהות ולא יכולות מכיוון שגופן לא יכול להרות את צאצאיהן, וגם לא הייתי מעז להעביר ביקורת על אם שחושפת בתוקף פחות או יותר נואשות ייאושו מהעובדה המשמחת, אך עייפים עד מאוד, מיוסרים, שבריריים ומלאי חוסר ביטחון שמשמעותם להיות אם (או אבא, כביכול).
אני רוצה להבין שמבחינת מי שמתגעגע, לראות כמה סיטואציות וסצינות שאנחנו מגבשים את ההורים יכול להיות קשה להאמין, אפילו לשים את הידיים בראש ולשחרר כמה קולות, אני מזהה את זה, אנחנו יכולים להגיע לכמה נקודות קשה להבין את אלה שאינם ילדים, לפעמים אני לא מבין תגובות של הורים מסוימים. אבל כמו כל דבר אחר, אתה צריך לראות את זה בהקשר, לשים את עצמך במצב, בעור של האחר ולחפש נקודת איחוד.
אולי גם אנחנו, ההורים, צריכים לשים את עצמנו בנעלי מי שלא יכול להיות ולא לקחת את זה כבעיה מינורית, לדבר על היתרונות של אימוץ (במיוחד אם אנחנו יודעים מה הם חושבים בנושא זה) או להפיל ביטויים מהסוג אה, אם אתה רוצה אעזוב את שלי לסוף שבוע ותראה! סביבה מכוונת גם במקרה זה, כי אולי בלי להעמיד פנים שנעלבתי בכמה מהמאמרים שלי שנתקלו בבעיה זו.
למרות שאני חושב שהבעיה האמיתית היא עודף של קנאות בחיינו, אנו עשויים לקחת הכל ללב, נראה שאנחנו מחכים לפליטת שכנו למזבח ולשחרר את כל מה שאנחנו נושאים בתוכו. לא יזיק לעשות לעצמנו בחינה ולראות אולי את הצד השני של הדברים, הכי ידידותי, זה שלא תמיד הכי גרוע שלא תמיד חושב שהאחרים רוצים לפגוע בו, אולי, אני חושב אני, אנו יכולים לחיות חיים מאושרים ושקטים יותר.
נראה כי הנה עוד פינה לתיק, בתקווה שלא כמו במאבק בין ציצי לבקבוק, הפעם נוכל להבין אחד את השני. יתכן שיהיה קשה לכל מי שמעוניין בכל זה להיכנס לכאן ורוצה לתת את נקודת מבטו בעניין זה; נשמח לקרוא אותו.
