מקובל שכשאמא מביאה את ילדה לרופאת ילדים היא אומרת את הסימפטומים, שהיא חולה, איפה זה כואב או מה שהיא רואה וכי, ספק שני, היא שואלת על התיאבון, כי "חוץ מזה נראה שלאחרונה היא לא לאכול טוב מדי. "
על התלונה השנייה הזו נענות בדרך כלל "כמובן שזה רע, זה נורמלי לא להיות רעב מדי", ולפעמים אומרים לנו "כבר, אבל זה לפני המחלה", ובכל זאת הסיבה היא בדרך כלל זהה, אפילו כאשר אובדן התיאבון קרה לפני כן. וזה קורה בגלל חוסר תיאבון ומחלה בדרך כלל הולכים יד ביד.
הירידה ברעב כאזהרה למחלה
בשנת 1939 הציגה קלרה מ. דייוויס מחקר שהיה אמור לשנות את ההמלצות על האכלת ילדים וטרם הצליח (ילדים צריכים לאכול לפי דרישה). במחקר, עליו דיברנו לפני מספר שנים כאן, החליט דייוויס לבדוק את ההשערה הילדים ידעו טוב יותר ממבוגרים את המזון שהם צריכים הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות.
כשהוא מטפל ב -15 ילדים בתקופת רעב, ילדים עם תזונה, עם רככת וכו ', בין גיל 11 ל -11 חודשים, שכבר נגמל, איתם הוא היה זמני בין 6 חודשים ל -4 שנים וחצי, הוא החליט לעזוב אותם להם המשימה להחליט מה היה להם לאכול. ברור שהילדים נשלטו בכל עת ברמה הבריאותית, למקרה שההשערה לא הייתה תקפה.
תמיד הוצג להם אוכל בבידוד, ללא חבישה, עם ייצוג של כל קבוצות המזון: חלב, פירות, חלבונים מהחי, דגנים, ירקות וקטניות.
הם ראו שכל ילד עשה דיאטה אחרת, אבל זה כולם עשו דיאטות מאוזנות. הם ראו שכולם הצליחו להיות ניזונים היטב. הם ראו שהקלוריות ששתו תמיד היו מספיקות, לא בכל ארוחה, אלא לאורך כל היום. הם ראו זמנים עוברים בלי שתיית חלב, אך מינרליזציה של העצם שלהם לא נפגעה.
הם גם ראו, ולבסוף אני מגיע לנושא היום, את זה כאשר ילד היה חולה, התיאבון שלו פחת 24 או 48 שעות לפני שהוא היה חולה והתאושש כ 12 שעות לפני הפוגה מוחלטת של המחלה. כלומר הירידה ברעב לפני שהמחלה התרחשה תמיד ודייויס ושאר המטפלים שימשו לדעת שהילד הזה הולך לחלות למחרת או יומיים לאחר מכן.
אך יש להיזהר, כדי להבהיר, זה לא שילדים הפסיקו לפתע לאכול כי הם לא רצו וכתוצאה מכך, בגלל שהם לא אכלו, הם חלו. הוא שהגוף כבר דגרה משהו ואחד התסמינים הראשונים היה (וזה אם נדבר עליו עכשיו) אובדן תיאבון.
אך לא כל הילדים מאבדים רעב
עם זאת, נכון לעכשיו, לא כל הילדים מאבדים רעב, ואולי לא כל האימהות מבינות שהם אוכלים פחות. אצלי בבית למשל, מכיוון שילדינו אוכלים "לפי דרישה", וזה אומר שהם יושבים ליד השולחן כדי לאכול ולאכול את הכמות שהם רוצים (שזה בדרך כלל פחות ממה שהיינו רוצים, לפחות במקרה מבין שני הקטנים), אנו לא קשובים מאוד לאובדן התיאבון, אלא אם כן הם ניכרים מאוד. העובדה היא שכאמור, ישנם ילדים שאוכלים הרבה בזמן שהם בריאים וכשהם חולים הם ממשיכים לאכול אותו דבר. ברור זה גם נורמלי.
האם עלינו להניח שהם יכולים לרדת במשקל?
"אוקיי, אבל הוא מאבד משקל", אומרות אמהות לפעמים מודאגות מהגיוניות. וזה נכון, לפי התמונה שילד סובל, לפי הימים שחולפים ומה שהוא מפסיק לאכול לרדת במשקל. ואם האם היא מאלה שאכפת לה מכיוון שילדה מתקשה לזכות בה, דמיין את החסד שיכול לפתע לגרום לה לאבד 300 או 400 גרם, אם לא יותר.
אבל אין אחר, אין כדורים שגורמים לילד להתאושש מרעב ולאכול, וגם לא ויטמינים שמשנים את התיאבון שלו (ובכן, יש משהו, אבל הם פועלים ברמת המוח או שהם בעלי השפעה ראשונית אחרת ו הם רעבים כתופעת לוואי, יחד עם תופעות לוואי אחרות, ...). אז איך המחלה וחוסר התיאבון הם בדרך כלל יד בידאם הילד אינו רעב ומורד במשקל עלינו להניח שיש מה שיש.
אנו מציעים לכם אוכל, אנו מציעים לכם שתייה וזה הוא ששותה כמה שהוא נכנס. המשקל שאבד הוא בדרך כלל להחלים במהירותעד שהגיע למשקל שהילד לא היה חולה, ואז הרווח מתייצב שוב.
אם אנו רואים שהיום הזה לא מגיע, אותו יום שהוא חוזר לאכול, והילד מאבד הרבה משקל עלינו ללכת כמובן לרופא ילדים. אבל זה בדרך כלל לא קורה: הילד החולה, עם או בלי טיפול, אם אינו זקוק לו, מרפא ומחזיר את התיאבון שלו. אין לזה עוד סוד.
