התרגלנו לשימוש ברשתות החברתיות בימינו, לא מזמן שהם שם, חלקם למעשה בני פחות מעשר, אך עדיין נראה שהם היו שם כל חייהם. אנו מצלמים את ילדינו המשחקים בפארק ותוך כמה דקות הם יכולים לראות את סבא וסבתא מאות קילומטרים משם. נפלא, נכון? מדהים מה אנו יכולים לעשות וכמה אנשים אנו יכולים להגיע בלחיצה אחת בלבד, כמו שאומרים. אבל זה מה שאנחנו צריכים לקחת בחשבון, עם מי אנחנו חולקים את רגעי חיינו ומה אנחנו חולקים? אך ברור לנו כיצד אנו מתייחסים הדימוי של קטינים ברשתות.
נושא חם בערפילית ההיא שמאחד את העולם הווירטואלי, שכעת אנו מכנים 2.0, עם הנושא האמיתי, 1.0 אני מניח. האם עלינו להציב גבול? מה אנו יכולים להראות ומה לא?
איפה הבעיה?
כשאנחנו מעלים תמונה של ילדינו לאחת מהרשתות החברתיות עלינו לזכור שאנחנו מפסיקים לקבל שליטה מוחלטת על זה. שהתמונה הזו, גם אם נחלוק אותה רק עם קבוצה קטנה של אנשים, יכולה לצאת ממנה ולהתפשט בלי שהידיעה שלנו תגיע לידיים לא הולמות. אוקיי אבל מה הבעיה בסופו של יום זו רק תמונה ומעט אני ואלו שאיתם אני משתף זה לא אמור לעניין אף אחד, למעט סוגיות אסתטיות מהסוג "איזו חולצה לובשת את זו בתמונה" או "תראה איזה ילד חתיך, אני מכניס את זה לארנק שלי ואומר שזה האחיין שלי "ואת הדברים שאתה כבר יודע.
ברור שאני צילמתי את התמונה הועברה מסיבה מסוימתזה מצחיק, רך, לזיכרון, אבל מעל לכל זה זה משהו אישי ובטוח שאני מסוגל להעביר את המסר הזה לאלה שאיתם אני משתף אותו, אני יודע שהם בתורם יעריכו אותו ויעריכו אותו באותה מידה ובאותה צורה. אבל אולי יש מישהו שמקבל את התמונה ורואה אותה כמשהו שונה, עשוי להתרגש כמו שקורה לאנשים מסוימים, או אולי לראות גישה, פוזה או כל מה שהיא לא מחשיבה נכונה ודברים רבים אחרים. אבל זה זו הבעיה שלך.
האם התמונות של היום יכולות להכביד על מחר?
האינטרנט הוא חלון לעולם ובעולם ישנם מיליארדי אנשים, שכולנו מסכימים על משהו שהוא ממש בלתי אפשרי. לכן, כל מה שאנחנו עושים, תמיד יהיה מישהו שיעוות את מה שעשינואפילו לסובב אותו ולהפוך משהו שהיה יפה ותמים למשהו נורא ולא נעים. אבל יש דבר אחד שברור לי עליו, הבעיה היא לא זו שמצלמת את ילדיהם משחקים בחול ומשתפת אותו עם העולם, הבעיה היא אלה שמעוותים ומעלימים מעשים יומיומייםבין אם בגלל אי הבנה או בגלל שמחלתו אינה מאפשרת לו לראות את המציאות.
יש להם את הבעיה וזה משהו שאנחנו שוכחים, אנו נוטים לחוש אשמה על כך שהוא לא אותו אדם שאחרים רוצים שנהיה. אנו מבלים את חיינו בניסיון לרצות אחרים, מנסה להשתלב, כשמה שאנחנו צריכים לעשות זה להיות עצמנו ולא לדאוג לאלה שלא מראים את העניין הקלוט ביותר לקבל אותנו כמו שאנחנו.
לכל אחד יש את הזכות לחסל את כל העקבות שלו ברשתות. אנו מסכימים, אבל זה כמו כשאתה מתעקש לצלם את כל התמונות שאמא שלך גרמה לך להיעלם כשהיית בן עשרה עם בגדים שאתה לא מכיר או איך הם לא סגרו את אלה שעיצבו את זה ומנופפים מתחת לאף. לא משנה מה תעשה, זה תמיד מופיע ככה וזה לא בגלל שאמא שלך מתעקשת להקדים אותך כל שנה בחג המולד (אוקיי, יתכן שבמשפחות מסוימות זה אולי ספורט לאומי), אלא מכיוון שמבחינתה התמונה הזו תביא לה הרבה זיכרונות, זיכרונות רק אלה שמתגלים עם התמונות האלה.
עלינו לזכור זאת תמיד רובנו לא בני העשרים המשוגעים שרק רצו שהלילה יתחיל, שעכשיו אנחנו במשהו אחר וזה שהחיים התרחשו והשאיר אותנו עם זיכרונות טובים או גרועים יותר. ואולי, אם נלמד זאת לילדינו, לראות את הדברים כפי שהיו באותה העת ולא לעבור מצבים מלפני 25 שנה להווה, אולי לא נצטרך לדאוג כי המבוגרים של מחר מבלים את חייהם בניסיון למחוק עבר זה מעולם לא היה עונש עד היום.
מה הקשר בין ילד שמתלבש כילד בשנות ה -80 לתואר בפיזיקה כיום? האם אנחנו באמת חושבים שזה משפיע? כמה אנחנו יודעים שהוא מעולם לא השתכר כשהיה בן 20? (אני לא מכחיש שיש כאלה)
גבולות? כן, השכל הישר
יש הרבה אנשים שאומרים שלאב אין זכות להשתמש בדימוי של בנו, הרבה פחות ככל העולה על רוחו. והם צודקים, אבל רק בחלקם. אני חושב שיש גבולות מסוימים, גבולות בשכל הישר. אני לא חושב שזה טוב, או בריא, לבני נוער שאמו מעלה תמונות של גבה מלא באקנה, או עד כמה הילדה שמנה. זה לא זמן טוב ללמד את העולם דברים מסוימים ועלינו לכבד שישנם שלבים מסוימים בחיים שבהם אתה רוצה להישאר מבודד מהעולם שלנו. היינו עושים אותו דבר עם בן זוגנו, אני בטוח שלא היינו מעלים תמונה שתזיק לו. ובכן, אותו דבר עם ילדינו.
אני עדיין זוכר, ואני מקבל זיעה קרה בכל פעם שאני חושב על זה, אחר הצהריים בלשכת הרופא עם אמי מסביר לכל מי שמסביר את הסבל של בנה ושאר נחמדים. אז אם אתה רוצה לדעת מתי "לתלות" תמונה של בנך המתבגר בפייסבוק זה רעיון טוב או רע, דמיין לספר את הסצנה לכל הכיתה שלו בחדר הכושר.
בכל אופן כולנו שרדנו מהאקסהיביציוניזם האימהי של הצד הפחות חינני שלנו.
אני משאיר עוד נושא שנוי במחלוקת כמו שימוש מסחרי בדימוי ילדינו בפעם אחרת.
איך מתייחסים הדימוי של קטינים ברשתות?
