קרלוס גונזלס, רופא הילדים הידוע עליו דיברנו מספר פעמים תינוקות ועוד, היה לפני מספר ימים באיים הבלאריים שהציעו ועידות ובמסיבת עיתונאים קודמת שהציע לתקשורת אמרו כמה משפטים של אלה שלא מפתיעים את מי שכבר יודע את דרך הדיבור שלהם, אבל זה גרם למחלוקת להתנהל נגד הזרם של החברה שלנו.
אני מתכוון, כפי שאתה יכול לדמיין, לביטוי המשמש ככותרת של ערך זה, והוא שבזמן הופעתו לפני העיתונות הוא אמר כי "לא טבעי שילדים ילכו במעון יום והוריהם רואים אותם רק שעתיים שלוש ביום". בעקבות המילים האלה הצלחתי לקרוא כמה ביקורות בבלוגים וברשתות החברתיות, וכמובן שאנצל את ההזדמנות לומר את שלי.
אם אז עד גיל 35 לא עוזבים
רופא הילדים אמר גם לאחר משפט זה את הדברים הבאים:
אמהות מופרדות מילדיהן מוקדם מדי, כאשר הן עדיין לא מוכנות ואז הילדים שלא ראו את צרכיהם הרגשיים נפגשו לא עוזבים את הבית עד גיל 35.
ובכן, תנסו קודם את המשפט השני הזה, בוודאי שכולכם מסכימים איתי שקשה ליצור קשר סיבתי בין חוסר חיבה בגיל צעיר לעזיבה בגיל מתקדם בבית, במיוחד בגלל שאנחנו חיים מציאות חברתית וכלכלית קשה. בו כמעט 40% מהצעירים אינם מובטלים. וגם שלא הייתה לך את כל האהבה בעולם שאתה יכול להשאיר לפני גיל 35, כי אולי המבוגרים הצעירים האלה אפילו לא יכולים לעזוב את הגיל הזה.
אם נניח בצד את הנושא הכלכלי ואם ניקח בחשבון שלצעירים יש משרה קבועה ואפשרות לקנות או לשכור דירה ולהקים משפחה, הייתי כמעט חושב שהילדים עם ליקויים רגשיים יותר בילדות עוזבים לפני הבית.
מנקודת מבטי, ברגע שילד יגדל ורואה שמה שהיה חסר לו בילדותו, אותה חיבה שהוא היה רוצה לקבל יותר, יכול לקבל אותו מחוץ לבית (עם בן זוגו), אין שום סיבה להמשיך ולהרחיב קשר בין אם ובין שלא ישתפר עם הזמן. אם אתה חושב שעם בן / ת הזוג שלך תהיה טוב יותר, אם אין חיבה מיוחדת המקשרת אותך להורים שלך, מדוע לגור איתם עד גיל 35? זה אבסורד.
אכפת לך, אני לא מדבר על משפחות שמסתדרות הורים רעים או מתעללים, אני פשוט מדבר על ילדים שבילו מעט מאוד זמן עם אמם או אביהם מכל סיבה שהיא, הורים שבוודאי מתפשטים במובנים רבים בגלל ילדים, אך משפחות בהן התקשורת עשויה להיכשל, שם לא היה זמן לפתח מערכת יחסים של אמון הדדי ואיפה, ברגע שילדים מתבגרים ובוגרים, ככל הנראה מאוחר לתקן כל דבר, מכיוון שכשבעיות ההתבגרות מגיעות הורים רבים הם נכנסים לפנים, במקום הבא, וכאן הבעיה שנותרה מעיינות סמויים.
כן, לילד ללכת למעון יום זה לא טבעי
בהמשך לכותרת ולביטוי שגרם הכי הרבה מהומה, הערו שהורים רבים חשו מוטרדים מכיוון שהמשתלות עושות עבודה נהדרת עם הילדים ומכיוון שהיום הן נחוצות מאוד, כי אם לא בשבילם הורים רבים היו סובלים מבעיות להביא צלחת לשולחן כל יום. כלומר, הורים רבים באו לומר "הם לא יכולים להיות לא טבעיים כי בלעדיהם לא הייתי יכול לעבוד." עם זאת, כולנו יודעים, והורים אלה גם יודעים, שדבר אחד הוא לדבר על הצורך של ההורים ודבר אחר מאוד זה לדבר על הצורך של הילדים.
לקרלוס גונזלס יש את המוזרויות של לדבר תמיד על תינוקות וילדים, או כך לפחות אני חושב. הוא תמיד מנסה לתת להם קול וכשהוא מסביר אם משהו טוב או רע הוא לא אומר שזה חושב על ההורים, אלא חושב על הילדים. ובמחשבה עליהם ברור שהעובדה שילד הולך לחדר ילדים לבלות כמה שעות עם ילדים אחרים ומטפלת אחרת וכי הוא מוסיף שעתיים-שלוש עם הוריו אינה טבעית.
הסיבה לכך היא שמה שילד זקוק לו הוא לגדול קרוב לרפרנטים שלהם, להורים שלהם, לאנשים שהם הכי אוהבים ואוהבים, להרגיש מלאים, אהובים, נאהבים, נשמעים ומובנים וכך לדאוג ללמוד ולגדול כאדם. אם במקום זאת עליכם להקדיש זמן ומאמץ לנסות לדעת אם הוריכם פשוט נטשו אתכם לנצח או לא, או לקרוא להם להגיע מבלי להופיע, או אם כל בוקר אתם בוכים להתנתק מהם, אם אתם צריכים לתהות כל יום אם זה חשוב לאחרים, מכיוון שהוריו מבלים איתו רק מינימום זמן ביום, העבודה של פיתוח ההערכה העצמית שלו, הביטחון העצמי שלו ובסופו של דבר צמיחת עולמו הרגשי תהיה קשה יותר.
אבל ילדים מצליחים מאוד עם ילדים אחרים
כן, אני יודע שאנשים רבים מתעקשים לאשר שילדים צריכים להיות עם ילדים אחרים מגיל מאוד צעיר כדי להבין שהם לא מרכז היקום. עם זאת, אני לא חושב כך, אני לא חושב שזה הולך טוב עם ילדים אחרים אם זה אומר להפסיק להיות אצל ההורים שלהם. ילדים זקוקים להוריהם יותר מכל דבר אחר בעולם כיוון שהם יצורים תלויים לחלוטין והעצמאות אינה מושגת בצורה הטובה ביותר בכך שהם נשארים יותר לבד ושם אתם מצליחים, אבל להיות ליד אנשים סבלניים ואוהבים שיכולים לבלות איתכם ללמד אתכם אלה החיים, כך שתיקח אוטונומיה (הייתי אומר שההורים הכי מומלצים לתפקיד זה).
כמו שזה מגיל 3 בו ילדים מתחילים לדאוג לרגשות ולעצמם ואחרים (בצורה מאוד מוקדמת), לא הגיוני לעשות את זה של "לא מרגישים את מרכז היקום" לפני מכיוון שדווקא העובדה של חשיבות חשובה והאמונה שהכל מסתובב סביבם היא זו שמאפשרת להם ליצור עצמי, של דימוי משלו עם ערך, עם הערכה עצמית, עם ביטחון. ואז, ככל שהם גדלים ומסבירים יותר, החברה בדרך כלל אחראית להראות להם שהעולם יסתובב איתם ובלעדיהם.
אני לא אומר, עין, שזה שלילי שילדים נמצאים עם ילדים אחרים. אני מסכים שזה חיובי מאוד, אבל בין להיות עם ילדים או להיות עם אמא או אבא, האחרון עדיף. עכשיו, אם אתה אומר לי לבחור בין תמיד להיות עם אמא או אבא בלי ילדים, או עם אמא ואבא אבל לראות ילדים אחרים, אני מצביע עבור האחרונים. ילדים שגדלים עם ילדים אחרים בגילאים שונים ועם הוריהם בסביבה בטוחים להתפתח טוב יותר ויש להם כאלה קשרים חברתיים בריאים יותר שמי שצריך לעשות את עצמו כי המטפלת בחדר הילדים לא נותנת מספיק לכולם.
האם זה לא טבעי שילדים ילכו למעון יום?
לכן, כדי לסכם ולענות על השאלה בקצרה, התבוננו בילדים בימיה הראשונים של מעון היום ושאלו את האימהות. לילדים יש תקופה נוראה וגם אמהות. רבים אומרים שכואב בנפשם להשאיר את ילדם שם. הגיוני אם זה היה טבעי או נחוץ הילדים היו נכנסים מאושרים ומאושרים ואמהות היו מחייכות כשעוזבות אותן. מכיוון שזה לא טבעי, זה כואב.
