יום אחד נוסף אנו מביאים לך את אחד סיפורי אמהות שאתה שולח לנו לרגל החגיגה של יום האם.
היום תורו של ייברי, אמו של אלכסנדר, אמו של אלנה, שמסבירה איך הייתה הגעתו לעולם הזה.
הסיפור שלי מתחיל ב- 12 בינואר 2010. באותו יום היה הבדיקה השבועית שלי, שמחתי כי כל יום היה צעד נוסף לפגוש את התינוק שלי. הם בדקו אותי ואמרו לי שיש לי לחץ דם גבוה, שאני צריך ללכת לבית חולים כי אני צריך לעקוב אחר בקרות נוספות. הלכנו לבית חולים בשמונה בערב, שם הכינו אותי לבדוק אותי, לקחו דם ועוד דם ובעלי היינו עצבניים, אבל מאוד שמחים.
באותו לילה החזירו אותנו הביתה ואמרו לנו לבקש זמן עם הגניקולוג כדי לגרום ללידה. בעלי התקשר אליו למחרת והגניקולוג אמר לנו שצריך להכניס אותו לבית חולים באותו יום מכיוון שהתינוק שלנו צריך להיוולד עכשיו. הלכנו לבית החולים בשעה 18 בערב באותו היום, הם הודו אותי בחדר ועשו את כל הדרוש לבואו הגדול של אלכסנדר שלנו. הם חיכו 16 שעות לתינוק שלי יירד ויהיה לי התרחבות של 10 ס"מ כדי להתחיל ללידה, אבל היינו מאוד אטים. בשעה 11 בבוקר הגיע הגניקולוג ואמר לי שהתיק שלי ישבר, ומאותו הרגע, התכווץ לאחר התכווצות. לא יכולתי לסבול עוד שנייה ואמרתי לבעלי להתקשר לאחות שתכניס את האפידורל. וכך היה, הם לבשו את האפידורל שלי ואני נרגעתי עד כדי כך שהם נכנסו אלי עד שהם רצו לאכול, אבל הם לא רצו לתת לי. לא אכלתי או ישנתי במשך 17 שעות, אבל אף אחד מהם לא הרגיע אותי בזמן ההמתנה. אמי ואחותי הגיעו בשלוש אחר הצהריים ב -14 בינואר, חיכיתי כמה שעות והייתי מאוד חרד מכיוון שהרגע המיוחד הזה לא הגיע. בחמש אחר הצהריים התחלתי להרגיש כאב. כאב שהתחזק יותר ויותר. התקשרנו לאחות והיא אישרה שהיא בגובה 10 ס"מ. התרגשתי מאוד, כי ידעתי שבכל רגע אפגוש את האדם הקטן שהיה לי מחכה 9 חודשים. האחות אמרה לי שנתחיל בשש בערב להתכונן לקראת תחילת הלידה. ובשעה 6 התחילה הספירה: "10, 9, 8, 7, 6 וכו '. תנוחו", ואז שוב. ככה ביליתי שעתיים במתן הצעות מחיר, אבל אלכס לא התחשק לעזוב. אחרי עוד שעה של הצעות מחיר לא היה לי יותר כוח. ראיתי את פניה של אמי ואמרתי "אני כבר לא יכול". אני זוכר שאמא שלי אמרה לי "תעשי את זה בשביל האדם הקטן שנמצא שם ושהיה לך הפעם עם כל כך הרבה תשוקה לנשק ולחבק אותו". אמרתי לעצמי שאני יכול. ביקשתי מאלוהים כוח, מכל ליבי, אך הזמן עבר והגניקולוג התחיל לגלות פרצוף מודאג. היה לי פחד עצום שמשהו יקרה לתינוק שלי, אז הם לבשו מסכת חמצן והרגשתי עוד יותר פחד. התפללתי שלא אתעלף, הכוח שלי היה מעט מדי, שמעתי את הגינקולוג מרחוק אומר שאם התינוק לא ייצא בעוד 15 דקות הם יצטרכו לתת לי חתך C, אז אמרתי לעצמי "כן, אני יכול" שם החל האתגר הגדול ביותר בחיי: להביא את התינוק שלי לעולם. בשמונה אחר הצהריים הוא נולד. אני ובעלי בוכים כמו שמעולם לא. הוא חיבק אותי ושמעתי את זעקת התינוק ההוא שהפך אותי לאמא. זו כבר הייתה אמא! הוא נפרד מעט כדי לצלם ואמא שלי ניגשה ואמרה: "אתה נראה כאילו אתה יכול!" אחותי בירכה אותי והודתה לי שנתתי לו לחלוק את אותו הרגע. רציתי לראות את התינוק שלי, שאלתי את אמא שלי למה היא בכתה והיא אמרה לי שהם מנקים את זה. באותו הרגע האחות ניגשה עם התינוק שלי והגישה לי אותו. מאותו הרגע גיליתי שאהבה ממבט ראשון קיימת, למרות שכבר אהבתי אותה קודם, אבל האהבה גדלה יותר וכל יום גדל יותר. ב -14 בינואר בשמונה אחר הצהריים, חיי החדשים התחילו כאם, אותה אמא שהולכת להילחם נגד הגאות והשפל על אושרו ורווחתו של תינוקה. עכשיו הוא עומד להיות בן 4 חודשים ויש לי הרגשה שהזמן פועל מהר מדי, שאני לא נהנה יותר מדי מהתינוק שלי ושאני מבלה איתו 24 שעות ביממה. אם אני בטוח במשהו, אני תמיד אהיה איתו, כי הוא נתן סיבה אחת נוספת לחיי ומכיוון שכל חיוך, בכל פעם שהוא נצמד לאצבעי בתשוקה כזו, כשאני מגלה שהוא מסתכל עלי כמו שאיש לא עשה עם הטוהר והמתיקות ההם, הם גורמים לי לאהוב אותו יותר ויותר, אהבה שמעולם לא הרגשתי לאף אחד, אהבה שאני מרגישה כי זו הסיבה לחיינו. תודה לאל שהביא אושר לבעלי ולי. אנחנו אוהבים אותך אלכסנדר!
אנו מודים ליאברי שהסבירה לנו איך זה היה זמן הלידה שלה ואנחנו מזכירים לכם שכן כאמהות את רוצה לשתף אותנו בסיפור שלך כפי שאמהות אחרות כבר עשו, תוכלו לעשות זאת על ידי שליחת הסיפור, שאמור להיות באורך של 5 עד 8 פסקאות, לסיפורים של [email protected] עם תמונה אחת או שתיים (רוחב 500 פיקסלים ברוחב) בהן אתם יוצאים יחד לבנך או לילדיך.
אנו נמשיך לפרסם סיפורי אמהות במשך כל חודש מאי מאז יום האם מגיע לך להאריך לכל החודש ואמהות שלך, מגיע לך להיות גיבורים גם כן תינוקות ועוד.
