“מועדון האימהות הרעות"זה ספר של הסופרת לוסיה אטקסבריה וגויו בוסטוס. מדובר על התחושה ההיא שיש לה כל ביקורת על כל האימהות, על הרגשה שנשפטת ומותקפת על ידי כל הסובבים אותנו.
הם מאשימים אותנו בכל החלטה שאנו מקבלים. אם אנו מניקים, הילד יישאר רעב או שנוסיף אותו, הם אומרים לנו. אם לא ניתן את זה, נראה שאנחנו אנוכיים ולא נותנים להם את הטוב ביותר. נראה שמישהו מרגיש זכאי לגרום לנו להרגיש אימהות רעות, לא משנה כמה אהבה ונחישות אנו שמים בטיפול בילדותינו.
אנו אשמים בבודקים ומעורפלים אם אנו נשארים בבית לטפל בהם. אנו מופנמים מאיתנו אם אנו רוצים להמשיך בקריירה שלנו או פשוט נצטרך לעבוד.
לא מעט חשוב שאנו מקבלים את ההחלטות הללו במודע ובלתי פורמאלי, ונותנים לילדינו את כל הטיפול שלנו, ומחפשים בחברה זו כל כך לא נעים לנשיות ולאימהות דרך לשרוד.
אם ילדינו אינם עורכים התנהגות מושלמת בכל עת, זוהי אשמתנו בגסות, מפונקים או רציניים. אם לא תקבלו ציונים טובים או שיש לכם בעיה בבית הספר, זו תהיה אשמת האם, מוגנת יתר או נוקשה. אבל האשמה, בלתי ניתנת לנקודה, אנחנו תמיד שומטים אותה וגם אנחנו סוחבים אותה. בסך הכל, בדרך זו או אחרת, נכנסנו למועדון הזה, "מועדון האימהות הרעות“.
הייתה אפילו תקופה בה האשימות של ילדים אוטיסטים היו הגורמים לבעייתם באחת מאותן פסאודו-טיפוליות פסיכולוגיות. וזה גרם הרבה יותר נזק ממה שאזכיר במאמר זה, אבל אני שומר לעתיד.
בסך הכל, אנו חשים שהם קוראים לנו אימהות רעות, אך כולם, בדרך זו או אחרת, אנו נכנסים לתווית הארורה ההיא שהעלו אותנו ונתנו לנו ללבוש. "אמא רעה" אומרת את זה, בעיני רבים. אכפת לי להיות אם טובה בעיני בני, המבט שלו אומר הכל, הוא שמח ואני עושה כמיטב יכולתי למצוא את דרכו, את דרכו שלו, את דרכנו. '
אתה, בוודאי שהרגשת פעם "מועדון אמהות רעות"השאר את התוויות האלה מאחור. אמהות נלחמות כדי להשיג את הטוב ביותר עבור ילדינו. אנחנו אמהות טובות, עם בקבוק או עם ציצי, עובדות בחוץ או בבית, נשואות או רווקות. בואו לא ניתן להם לשפוט אותנו, אנחנו לא מרגישים שנשפטים אותנו.
הרגשתי מאוד מזוהה עם העבודה הזו. בטח אתה, "אמהות רעות"גם אמהות טובות.
