בחופשת הפסחא המלאה ילדים רבים מתחילים להתלונן כי הם משתעממים. כנראה שלא הכל כיף והוכח שילדים רבים מתגעגעים לשיעורים וחבריהם לכיתה.
כאשר החופשות הללו מגיעות (ועם הקיץ עובר זהה), ילדים משאירים בצד את לוחות הזמנים העמוסים שלהם ויש להם הרבה זמן פנוי שרבים לא יודעים למלא.
הורים רבים ממשיכים לעבוד, אלו שנשארים בבית עם ילדים במהרה אזלו רעיונות והתוצאה היא ילדים בסופו של דבר משתעממים.
הבעיה היא של ההורים, אבל גם של הילדים. קשה מאוד למלא את ימי הקטנים בפעילויות ומשחקים שהם אוהבים וקל להגיע למצב של "אני לא יודע מה עוד אנחנו יכולים לעשות". מצד אחד אני אומר שהבעיה היא לילדים כי ההורים חייבים למלא את זמנם של ילדיהם, כאשר זה יהיה נורמלי שרוב הזמן הפנוי ינוהל על ידי עצמם.
הם אלו שיצטרכו להמציא משחקים ומצבים ולבזבז זמן פנוי בפיתוח היצירתיות והדמיון שלהם ללא צורך בבימוי המשחק.
מצד שני אני אומר שהבעיה היא גם של ההורים מכיוון שמצב זה, בו הילדים משתעממים בגלל שהם לא יודעים מה לשחק, ניתנת על ידי עודף השליטה בלוח הזמנים של הילדים על ידי החברה וההורים ובגלל רמת התלות שילדים רוכשים בסופו של דבר הם מתרגלים לעשות את המצופה מהם ומה שתוכנן להם.
והאם השעמום הוא טוב או רע?
הדבר הטוב ביותר הוא שהם לא משתעממים יותר מדי, אבל זמן פנוי הוא זהב וילדים צריכים ללמוד להעריך את זה.
באופן אידיאלי, אל תמלאו סדרות חופשה של ילדים בפעילויות ומשחקים ותאפשרו להם זמן "לעשות כלום". במקרה הטוב, אם אף משחק לא באמת יוצא מהם, התחל בפעילויות כלשהן כדי להמשיך ולהיות לצידם לשחק איתם, כדי לאפשר לחוקים או למשחק להשתנות אם הם רוצים.
לא לעשות כלום?
נשמע מוזר, אבל חשבו לרגע כמה אומרים לנו "אל תעשו כלום". אנו חיים מסונוורים מפעילויות, מחובות, מהאחריות שלנו. מה היה קורה אם מישהו היה אומר לנו "אל תעשו כלום עכשיו"? כנראה שלא היינו יודעים.
ברגע חברתי שלא עושים שום דבר מקמט את מצחו (מי שלא עושה כלום עצלן, נכון?) עלינו להציע לילדים רגעים של "לא לעשות כלום" כך שהם חושבים על עצמם, מכירים זה את זה קצת יותר וכדי ש"לא עושים כלום "יופיעו הדברים שמעניינים אותם.
במילים אחרות: טוב שהם ישתעממו מעט כך שהם עצמם יפתחו יצירתיות ויחפשו משחקים שהם אוהבים ומעוררים.
אם הם משתעממים מדי ולא יודעים למלא את זמנם הפנוי, הם ככל הנראה תלויים בהורים יותר ממה שהם צריכים.
