כהורים, האחריות העיקרית שלנו היא לטפל, להנחות, לחנך ולהכשיר את ילדינו. סוג המבוגרים שהם יהפכו תלוי בשיעורים שהם מקבלים בשנים הראשונות לחייהם.
מילה שיוצאת מהפה לא פעם במהלך האימונים והטיפול בילדינו, היא ה"לא "המפורסם. ברור התפקיד שלנו מלבד לדאוג להם הוא לספר להם אילו דברים הם יכולים או לא יכולים לעשותלפי גילם, בגרותם או יכולותיהם.
אבל אמא גרמה לכולנו לחשוב שאולי כדאי מאוד לתת קצת מדי פעם ולהתחיל לומר "כן" לכמה דברים. הסיבה? החיים קצרים מדי ובלתי ניתנים לחיזוי מכדי לשלול הכל לילדינו כל הזמן.
רחל אן קרפנטר היא אמה של נבה, ילדה בת 10, ואחראית על יצירתנו שקול להשתמש ב"כן "מדי פעם עם ילדינו, בכך שהוא מספר חוויה אימתנית שחווה עם בתו בפוסט בפייסבוק.
החיים קצרים מכדי לומר לא כל הזמן. בזמנים האלה בשנה שעברה היא שאלה אותי אם אוכל לצבוע את שיערה בצבע ורוד ואמרתי שלא. כמה ימים אחר כך במחנה הם ערכו הפגנה שהיתה כרוכה באש, אך משהו השתבש והיא עלתה באש. הוא סיים עם כוויות איומות ב 70% מגופו. בזמנים האלה בשנה שעברה היינו איתה בבית החולים, בלי לדעת אם היא תשרוד או לא. אז הפעם כששאלה אם יש לה שיער ורוד, אמרתי שכן. החוויה ההיא לימדה אותי שלעולם לא תדע כמה זמן נותר לך, עם אף אחד. אז תגידו כן לעתים קרובות יותר, ואל תדאגו אם מישהו חושב שבתכם עם שיער ורוד מגוחכת!
החוויה של רייצ'ל אן גרמה לנו לשים את הדברים בפרספקטיבה. יש משהו שנכון לחלוטין במה שהוא אומר: אף אחד מאיתנו לא יודע כמה זמן יהיה לנו חיים ליד אלה שאנחנו רוצים. כמה דברים אנו הולכים להפסיק לעשות או להכחיש את ילדינו? האם באמת רע לתת להם לצבוע את שיערם בצבעים מהודרים?
זה מזכיר לי משפט של ארמנדו, ששיתפה את סיפורה של אם אחרת, שזכתה לגשמת ביקורת על ידי צביעה של שיערה הוורוד של בתה: ישנם דברים גרועים בהרבה שנחשבים תקפים על ידי הקבועים.
כמובן אני בכלל לא מציע שנגיד כן לכל דברובכן, זה יכול להיות פרודוקטיבי, אך הם יהיו ילדים פעם אחת בלבד. הגשמו את האשליות שלהם, תנו להם להתנסות מעט ולהיכנע לכל אחת מהמשאלות שלהם מדי פעם, זה ללא ספק יהיה משהו שהם יזכרו לאורך כל החיים וישרטטו חיוך ענק על פניהם.
בואו ליהנות מהזמן שיש לנו איתם, בלי לחכות למשהו כמו רייצ'ל אן ונבה שיקרה לנו. החיים קצרים מכדי שלא ליהנות ולשחרר מעט כמובן, בגבולות- עם ילדינו.
