אחד הדברים הטובים שיש לרשתות החברתיות הוא שאתה מקיף את עצמך בהדרגה עם אנשים שיש להם דברים משותפים איתך, וחולקים אפילו אמונות ועקרונות. אחד הגרועים הוא שבסופו של דבר אתה מאמין שהעולם משתפר, כשמתברר שמחוץ לרשת החברים והמכרים שלך יש מציאות שלמה שמתנגדת להשתנות.
הרגשתי שזה אושר לפני מספר ימים כאשר סרטון של השופט החל להגיע בכמה חזיתות אמיליו קלטאיוד זה הרגיז אותי שוב. סרטון של פחות מארבע דקות בו הוא מגן על הלחי, על העונשים והכניעה של הילדים לרצונות, פקודות ופיקוד של הוריהם. יאללה הגנה על סמכותיות זה שקדם לדור שלנו, של ההורים והסבים והסבים שלנו, (זה ברור, מסתכלים על החברה בה אנו חיים), נכשל כמודל חינוכי.
השופט קלטאיוד ברוטב שלו
ואני אומר ברוטב שלו כי כבר שמעתי אותו אומר את כל הדברים האלה בכמה הזדמנויות, אבל התגובה של הקהל ששומע זאת היא מה שמדהים אותי. שופט העובד זה בולט בהטלת "משפטים חינוכיים" על ילדים, מבדיל את עצמו משופטים שמטילים עונשים שלא קשורים לפשע כמעט או לא. עונשים כמו ציור קומיקס, הוראה או סיור, המסייעים לילד לראות, מעל הכל, את השלכות מעשיהם.
עכשיו, כשאתה עובר משופט ליועץ פדגוגי השאלה לא מחזיקה, כי זה כמו לשמוע מורה משנות ה -50 או ה -60, אלה שאמרו את זה "בדם המכתב נכנס", מה שילדים צריכים זה "סירופ מקל" וכי הם השיגו את יעדיהם במחיר של הפיכתם של התלמידים, פחדם, ובמוטיבציה כמעט היחידה ללמוד להימנע מכל הרעות שיכולות להגיע אליהם אם לא יעשו זאת.
מה אתה אומר כל כך לא במקום?
אם אתה אם או אבא וקראת קצת על חינוך, או אם פשוט היו לך הורים סמכותיים כלשהם והבנת ששרדת את סגנון ההורות שלהם, אתה מחשיב את עצמך כאדם טוב, אבל אתה חושב שהם היו יכולים לעשות יותר טוב, תראה את הסרטון ותהיה ברור שהצילומים, כרגע, חייבים ללכת בכיוון השני.
אם במקום זאת אתה צופה בסרטון ואתה לא יודע היטב מה הבעיה, אבל אתה רוצה לקרוא עליו יותר, אז אני משאיר לך את מה שאני כאבא, וכבן, אני רואה שזה לא במקום:
"עליהם לחנך את ילדיהם מבלי לאיים על שלמותם הגופנית או הפסיכולוגית"
לכל האנשים יש את הזכות לכבד את שלמותם הגופנית או הפסיכולוגית, ועצם היותם אב או אם אינה נותנת לנו את הכוח לדלג על החוק הזה. "אבל, אני מחנך אותו", אנשים רבים יחשבו. כן, המורים מחנכים גם את ילדינו וזו הסיבה שהם לא מכים אותם.
לפני כמה עשורים זה היה יחסית נורמלי: מורה הכה אותי בגיל 4 (היא סובבה את פניי, למעשה), אחרת כשהייתי בת 8 נתנה לי טלטול אוזניים שלדעתי שאשאר לי רק עם אחת והייתי עדה מספיק מעשי אלימות מצד מורים לבני כיתת הלימוד, מבלי שאיש מהם יופיע לא במקום, מכיוון שהורגלנו לכך.
לא יעלה על הדעת שזה קורה בבתי ספר, בעיקר בגלל מומחה לחינוך צריכים להיות הרבה יותר כלים מאשר כאב או השפלה להפיק את המיטב מכל ילד.
הורים אינם מומחים בחינוך, אך אנו המדריכים של ילדינו, הרפרנטים שלהם, ובו זמנית המחנכים שלהם, במיוחד בשנים הראשונות, כאשר החלק הרגשי ביותר במוחם הוא לקלוט את האופן בו אנו מתקשרים עימם, כיצד אנו מתקשרים עם מבוגרים, כיצד ילדים אחרים קשורים אליהם וכו '.
במילים אחרות, איך הקשר שלנו איתם יהיה תלוי מאוד איך הם קשורים לשאר החברהאז כן, כמובן, עלינו לחנך אותם מבלי לאיים על שלמותם הפיזית או הנפשית, וזה לא הגיוני ליפול על הדבר הקל: להעניש אותם, להכות אותם, לצעוק עליהם ו"כי אני אומר זאת, נקודה. "
"אני שואל את המחוקק כיצד נוכל למנוע מילד בן 3 לתקוע את אצבעותיו בשקע"
ואז תן שתי אפשרויות, או אמור לילד, שבקושי מבין אותך, שאסור להכניס את האצבעות לתקע מכיוון שזה יכול לגרום לקצר של תוצאות בלתי נשמעות (בניסיון ברור להכפיש את הדיאלוג כמדיום חינוכי), או לפגוע ב יד כשאתה ניגש לגעת בתקע, וכך לשלישי למד שאתה לא צריך לגעת בו.
וזהו? עד כאן חכמתך הפדגוגית? מדוע אנשים אומרים ביטויים כמו קראק? כי יש לי פיתרון שלישי: חבר את התקעים והלך. ורביעית: בנוסף לכיסוי אותם אתה אומר את אותו "גורה לתינוק" בלי להכות אותו ביד. אתה מתיימר לשחק אותה, אתה מעמיד פנים שאתה פוגע בעצמך מאוד, וככה אתה מלמד ילד, למשל, שאם הוא עושה את אותו הדבר, ניתן להסב נזק רב.
וככל שהוא גדל אתה מסביר כמה התקעים מסוכנים, תלוי ביכולת שלך להבין, עד שיגיע זמן בו כבר אין צורך בהגנות, מכיוון שאתה מודע לכך שאתה לא צריך לגעת. אם השגתי את זה עם שלושה ילדים, שאני רק אבא, כל אחד יכול לעשות את זה.
"אל תיגע בי, אני מוקיע אותך"
ופתאום כמה ילדים גדולים יותר, כנראה בני נוער, קופצים מהתקע ואומרים להוריהם "אל תיגע בי, שאני מוקיע אותך" ו"אל תכנס לחדר שלי, שאני מוקיע אותך ". אותם ילדים שהוא עובד איתם, ואלו שהוא מכיר. ומה קורה, הם ילדים שהוריהם לא הענישו? האם הם ילדים שהגיע להם לחי שלא קיבלו?
הרי אין קשר. אין ספק שרוב הלחיים והעונשים קיבלו. בטח שבמציאות, מה שהיה להם הוא לא חוסר יד קשה, אלא חוסר ליווי, חיבה, זמן האם וזמן האב. בטח הם גדלו כשהם מרגישים שעבור הוריהם הם לא הכי חשובים, ולמעשה, תמיד היו להם דברים חשובים יותר מאשר לבלות איתם.
או שזה, או שהם גדלו עם הורים שבכל עת הם נתנו להם לעשות מה שהם רצו, אפילו כשהם פוגעים באחרים או בהוריהם, הם לא כיבדו את הזולת ואת הוריהם והכל בגלל, כנראה, הם צעקו ילדים, ככה, לפעול, לקחת את המושכות של אבהותו וכי לראשונה הם התחילו לפעול כמדריכים וכמלווים לחיים. מה שכל אמא ואבא צריכים להיות באמת.
השאר עדיף "לא להיות אבא" הומור
אני לא עוקב כי זה לא הכרחי. שאר הסרטון הוא מונולוג הומור בו הכל מסכם ב"עדיף לא להביא ילדים לעולם, כי הכל צרות ". מובן שזה הומור, וכאן זה תלוי בכל אחד ואוהב פחות או יותר את סגנון ההומור הזה. אבל השאר, מתפקידו כשופט נעורים, שאנשים מחשיבים אותו כמומחה לילדים מסיבה זו, טובים בהרבה.
הרבה, מכיוון שזה לחזור לאוטוריטריות שכבר השארנו מאחור וכפי שאמרתי, לא הוכח כמועיל או תקף. ולמציאות אני מתייחס: החברה של ימינו היא תוצאה של חינוך מסוג זה. אם בכל יום אתה צופה בחדשות ושמח עם התפתחות העולם, קדימה, חנך את ילדיך בדיוק כמו שההורים שלנו עשו איתנו. כמובן, לא כולם בסופו של דבר כל כך גרועים, אבל רבים כן.
וזה שהסמכותיות היא תוצאה של אובדן הסמכות, או מה שזהה, שימוש לרעה בסמכות: זה הנזק שמבוגר צריך בסופו של דבר לגרום לילד מכיוון שהוא לא הצליח לגרום לקטנה להתייחס אליו כאל אדם הוגן, אדם שיעקוב אחריו וסמוך עליו. ולמרות שאתה לא מאמין בזה, הורים רבים אף פעם לא הופכים לאדם ההואמכיוון שהם אינם מצליחים ליצור יחסי אמון עם ילדיהם, ולהיפך.
ושם, אני חושש, אבדת. ו זו לא תהיה אשמתו של הילד.
