בדיוק כשאתה חושב שהכל נגמר, שהתרגלת לעבור משלב לשלב, כאשר איבדת פחדים רבים, כשאתה מאוד ברור שיש שלבים מורכבים יותר מאחרים, אבל בסוף כולם עוברים, כולם מסתיימים ב פינה את מקומה להרפתקה חדשה נוספת, בדיוק כשחשבת שאתה המלכה או מלך המבו, כאשר לאמהות או לאבהות לא היו סודות עבורך, ילדך השני מגיע ושוב מתחיל מהתחלה. ברוך הבא לדו-הורות.
אני מזהה את זה, אחד הדברים ש הייתי עצלן מאוד להביא ילד נוסף היה לעבור שוב שלבים מסוימים, הלילות מתעוררים כל פעם, הזעקות מבלי לדעת מה קורה לו, החיתול מתחלף, כך שכמו אמהות ואבות רבים במדינה זו החלטנו שתהיה את השנייה בהקדם האפשרי, ידענו שהם הולכים להיות כמה שנות עבודה אבל בטווח הרחוק היו פחות שנים להחליף חיתולים, להתעורר בלילה, להשאיר את הבית מלא דוברות אפילו ללכת לפארק הפינתי וכו '.
נקודה נוספת שכדאי לזכור הייתה הגיל שלנו והתפקידים שלנו (בעיקר של אשתי), כך שבסופו של דבר היה לנו מזל ולא היינו צריכים לחכות זמן רב לבן המשפחה החדש, ולכן עדיין היה לנו הרבה דברים טריים ובעיקר עדיין ידענו איך זה לתינוק בבית, כך ששום דבר לא הולך לתפוס אותנו, אך למרות הכל, שום דבר, שום דבר, לא מכין אותך לבואו של ילד.
Newbie שוב על הסיפון
ובכן, אולי אני מגזים קצת ואחד לא עצבני ומתלבט עם הראשון כמו עם הילד השני, אבל נכון שרגעים של ** "אבל איך היה" ** וה "מה רע עכשיו?" אף אחד לא הולך לקחת אותם ממך. אבל למרות הכל, חלקים עם יתרון: שאתה מאוד ברור שמה שלא יהיה המצב, אתה יוצא מזה.
מעניין כמה מעט אתה מבחין בכמה שינויים כשילדך גדל. הם שם, כמעט בלתי מורגשים ויום אחד אתה מבין שכבר אין לך תינוק, שהילד שלך גדל, שהוא מסוגל לעשות הרבה דברים שהוא לא עשה אתמול - כן, כי זה היה אתמול כשהוא עדיין הלכת בכיסאו וכשהוא זחל במסדרון - ואתה תוהה אבל מי שלח אותך לגדול? ובכן, התחושה הזו מתגברת כאשר הילד השני חוזר הביתה.
אבל עכשיו אין אחד אלא שניים
אחד ההבדלים הגדולים ביותר שמצאתי בדו-הורות הוא שתכנון באופן כללי מסובך. היגיון תאמרו, אם עם אחד קשה עם שניים זה כפול. וכך זה במקרים רבים, אך בחלק מהדברים הבעיות משולשות.
והנה, כשיש לך רק כזה ודוגמא אתה משכנע אותו לישון, אותו חלק מהיום מתחיל שכל אבא ואמא מאמינים שהוא ייתן לבנות את האסקוריאל ושבסוף הוא נותן לך לאכול תה חם או לאסוף קצת בלי שאיש מאחורייך יסיר את הכל. ובכן, עם שניים הדבר מסובך והוא שכאשר אחד ישן, כדי להמשיך בדוגמה הקודמת, השני רוצה להקים את מסיבת הפיג'מה הגדולה ואנחנו כבר יודעים כמה ילד צריך להקים מסיבה בבית שתיים בבוקר. ושוב תורכם להמציא את עצמכם מחדש, לבטל את השגרה להתאים אותם לשניים ... לשניים הגדלים בקצב שונה מאוד.
אותו דבר קורה בארוחות. וזה כאשר היה לך את כל השליטה, כשאתה יודע מה הוא אוהב ומה הוא לא ואיך הוא אוהב אותך להכין דברים, חלב חם, פירות קוביים וכו '. כאשר ארוחות משפחתיות מתחילות להידמות לארוחות בוגרות (שמירת מרחקים, כמובן) מגיע השני והחוזר להתחיל עם הכל, לראות מה הוא אוהב ומה הוא לא, איך הוא רוצה שתכינו את זה, לתת לאכול, לשבור הכל לחתיכות קטנטנות.
לחיות במעין דז'ה וו מתמשך
זה משהו שעולה לי בראש לעתים קרובות מאוד, התחושה שעברתי את זה בעבר, אבל זה לא בסופו של דבר זהה לחלוטין. אתה רואה שאריות, צללים של הזקן במה שהקטן עושה, זה משחק בראש שלך שמנסה לחפש נקודות ידועות במשהו שלא צריך להיראות כמו זה לזה.
ואם יש לנו הורים ברורים ליותר מילד אחד הוא שכל אחד שונה לחלוטין ולמרות שיש דברים שדומים לכל אחד מהם נושא אישיות משלו, משהו שחייב להיות כדי שההורים לא ישתעממו עולם ההורות הזה.
למידה מטעויות העבר
הדבר הטוב עם שניים או יותר הוא שאחד לומד מהטעויות שהוא עשה בעבר ולמרות שהוא לא תמיד זוכר איך דפק ולא תמיד עובד, נכון שעם השנייה אנחנו לא חוזרים על הרבה כאלה מצבים או פעולות שהרבה זמנים רעים הביאו לנו עם הגדולים ביותר. זה כמו הזדמנות שנייה שנותנת לך יום-יום להשתפר.
אבל לא הכל מצבים ישנים שחיו שוב או דברים שפעם היו עובדים ולא עכשיו, לפעמים ההבדלים ביחד יוצרים משהו מדהים, משהו אחר לגמרי וזה גורם לי לאשר בתקיפות ש המתנה הטובה ביותר שיכולנו להעניק לבני הבכור הוא אחיו הקטן.
בשבילי חינוך ילד שני זה כמו שלמדת להוסיף ופתאום אתה נכנס לקורס נוסף בו הם מלמדים אותך שוב, רק שהפעם שתיים פלוס שתיים אינן בהכרח ארבע. ועדיין אתה לומד שוב ולדעת שמה שווה אחד לשני לא אוהב, שכל אחת מהמוזרויות שלו זה מה שמייחד אותן ועם זה לאט לאט אתה מקבל את קצב העניין וכשאתה כבר הופך למומחה או מומחה לשניים, זאס! השלישי הגיע ... אבל אנחנו לא צופים אירועים.
