הורים רבים לילדים חולי סרטן מגלחים את ראשם כדי להפגין את הסולידריות שלהם ולתמוך בילדיהם מול חדשות כה הרסניות. חשוב להם לדעת שיש להם את התמיכה הבלתי מותנית של הוריהם במצב שקשה מאוד עבור חלקם כמו עבור אחרים. ג'וש מרשל, אב מקנזס, הרחיק לכת ו הוא עשה קעקוע שווה לצלקת של בנו גבריאל בן 8 שנים, ניתוח בסרטן המוח כדי לתת לו ביטחון.
במרץ 2015 אובחן גבריאל כחולה באסטרוציטומה אנפלסטית, גידול מוחי ממאיר נדיר, שהוסר, ואחריו טיפול במשך תשעה חודשים.
כרגע הניתוח הפסיק את הסרטן אך עדיין עליו לעבור טיפול. הילד אמר לאביו שהוא חש "מפלצת" עם הצלקת הגדולה שנשארה בצד ימין של הראש, אז האב הוא לא היסס לעשות את אותו הדבר עם קעקוע מקועקע באותו מקום בו בנו. גבריאל אוהב את הקעקוע של אביו ומספר לאנשים שהוא ואביו "הם כמו אחים".
פרסוםהתמונה זכתה בפרס הראשון של קרן סנט בלדריק שהשיקה את תחרות #BestBaldDad של הורים מגולחים לכבוד ילדיהם. מובן שזה מהיר ויראלי, זה מסמל סבלם המשותף של אב ובן לנוכח מחלה שכשמתה אותה רק השאלה עולה במוחכם: מדוע ילדים?
עדכון 8/2/2018:
גבריאל נאבק במחלה כבר שנתיים ואחרי שבילה כמה ימים בהם החמיר באופן משמעותי, סוף סוף ב- 29 בינואר נפטר.
אביו שיתף בפרופיל הפייסבוק שלו א מכתב רגשי מספר איך היו הימים האחרונים:
"אני אפילו לא יכול להתחיל לתאר בדיוק איך אני מרגיש. אני חסר נחמה, אני לא סתם מאבד את בני, אני מאבד את החבר הכי טוב שלי.
גבריאל סבל מכאבים גדולים בשבוע וחצי האחרונים. הימים שלפני זה היו לגמרי גיהינום! גייב אמר לי כמה ימים לפני "אבא, החיים שלי מסריחים" ולא יכולתי לחלוק איתו.
ביום ראשון נסעתי מ- KC קנזס סיטי לווסלי לקחת את גייב ל- E.R. מכיוון שהיה לו כאבים רבים בגב ובצוואר ואיבד את תפקוד הצד השמאלי. הוא קיבל תרופות משככות כאבים שמקורן מורפיום דילודיד ועזר לו בכאבים.
ביום שני העברנו את גייב ללכת לפגישה עם הרופא שלו, הוא היה קצת מרגרן ולא רצה לקום, אבל הוא עשה והחבר שלנו גריידי עבר במקום, ואז גייב שאל אותו אם הוא בבקשה ילווה אותו לרופא שלו. (גבריאל אהב את גריידי, הוא היה חברו הגדול!) אז גריידי הסכים וכולנו נסענו לויצ'יטה.
גבריאל היה במצב רוח כל כך טוב שכולנו התבדחנו וצחקנו כל הדרך לשם וגייב המשיך ואמר "זה הטיול הכי טוב לויצ'יטה שהיה לי". כשהגענו לד"ר רוזנס, גייב התרגש להראות לחברו את המשרד המהמם של הרופא שלו. קים רוזן רדף אחרי גייב בחדר והוא התרוצץ בחדר ... רץ! הוא חייך וצחק. שוחחנו עם ד"ר על כך שקרא להוספיס להעריך את גייב ולעזור לנו להתחיל לשמור עליו בנוח. בתני מרשל ואני היינו בסדר עם השיחה ועזבנו את המשרד בחיוכים. גייב שאל כשאנחנו עוזבים אם נוכל ללכת עם צעצועים, אז כן. דחפתי אותו דרך החנות בכיסא גלגלים כדי לא להתעייף, הוא ראה את האקדח הזה שהוא באמת רצה, אז הכנסנו אותו לעגלה. גייב החליט שזה לא הוגן לקנות לו משהו ושום דבר למקינזלי, אז הוא שאל אם הוא יכול לבחור צעצוע. הוא מצא לה בובת קורלינה (הסרט האהוב עליה) ואמר לבתאני "אני רוצה שהיא תדע שזה שלי."
ואז שילמנו והוצאנו את האקדח שלו מהקופסה ונתנו לו אותו, הוא היה מאוד נרגש. כשיצאנו מהחנות הוא התחיל ללכת קצת יותר לאט וכשהוא הגיע לרכב שאלתי אותו אם הוא בסדר. הוא אמר: "כן, אני מתעייף. התחלנו להביט לאחור והוא הסתכל בתותחים שלו וירה ואז עזב אותו. בתני הבינה שהוא קצת מפוזר, אז הוא שאל שוב אם הוא בסדר והוא שוב השיב שהוא עייף, אז הוא השאיר את המעיל שלו על המושב והטה את ראשו על המושב האחורי, כשחזרנו הביתה, ניסיתי להעיר אותו, אבל כשעשיתי, זה היה כאילו הוא לא שם. לפעמים הם אומרים שהם הלכו לישון אך מעולם לא התעוררו, אני יודע שידעתי שלא היו לי הרבה ימים טובים לפנינו, אבל באותו יום היה יום נפלא, זה היה היום הכי טוב שהיה לנו מזה זמן רב.
תודה, גבריאל שהעניק לי מתנה אחרונה אחת ...
אותו יום מדהים שיחיה בזכרוני לנצח!
אני אוהב אותך, שלל! התינוק היפה שלי! "
