שלשום הערנו על המזעזע, על פי מופתיותו, שמצאנו את התנהגותן של נסיכת אסטוריאס והאינפנטה בטקס ההכתרה של אביה. בגילם הצעיר הם כבר יודעים שהם מרכז תשומת הלב וכי יש להתנהל על התנהגותם על פי כללי הפרוטוקול הנוקשה. הן בנות שנאלצו לצמוח מהר.
אבל הם לא המקרה היחיד. יש הרבה יותר ילדים שמסיבות שונות נאלצו להתנהג כמו מבוגרים קטנים במקום הילדים שהם באמת, ילדים שמתאמנים כמה שעות ביום במקום לצפות בטלוויזיה או לשחק. הוא הצד השני של משקל האחריות אצל ילדים.
ילדים שמתנהגים כמו מבוגרים
ראינו את זה ביום חמישי האחרון וראינו זאת בהזדמנויות אחרות, התנהגותן של בנות המלכים תמיד הייתה ללא דופי על פי הכללים השולטים באירועים מסוג זה. הן בנות שיודעות כיצד עליהן להתנהג מול המצלמות, מכיוון שהן יודעות שיש להן אחריות כלפי מה שהיא מייצגת.
באופן דומה, אם כי בתחום אחר אחר יש לנו את בנות הדוגמניות המפורסמות, רגילות להתחזות מול המצלמות מגיל צעיר מאוד.
יש לנו גם כוכבי ספורט עתידיים, כמו שהיו בעבר רפאל נדאל, גרבסיו דפר או נוריה קבנילאס. כולם היו ילדים שנאלצו להתאמן מאוד מילדות כדי להפוך להיות שהם היום.
לכולם יש דבר אחד במשותף, הם איבדו את ההזדמנות להיות ילדים נורמליים, להיות מסוגלים ליהנות מילדות בהתאם לגילם.
האם זה שווה את זה?
זו שאלת המפתח, האם כדאי להקריב ילדות לחלום? חלום, שלרוב הוא יותר חלום של ההורים מאשר של הילדים עצמם.
אנו מסכימים כי לתינוקות לא יחסר דבר וכי ישנם ילדים רבים הסובלים מבעיות קשות, החיים בעוני קיצוני או אפילו ילדים שחייבים לעבוד כדי לאכול את משפחותיהם. מקרים אלה הם עצובים והתוצאה של חלוקת משאבים גרועה, היא מה שהם מצאו ויכולים לעשות מעט כדי לצאת מזה.
אבל אותם ילדים אחרים יכלו לנהל חיים נורמליים יותר, יותר בהתאם לגילם. אני לא חושב שצריך להיות אלוף עולם עם תשע שנים, או יקום שלי בן שש, אני יכול להבין באופן מושלם שהתינוקות מתעייפים מהפרוטוקול ומתחילים לרוץ, לשחק עם הקונסולה או לדבר בנייד או כל דבר אחר שהם מחשיבים יותר מבדרים באותה תקופה. הם ילדים, האם שכחנו?
הדמות אכלה את הילד מבפנים
אני חושב שזה או שלכולם יש המשותף, הדמות שיצרנו מהם טרפה את הילד שנמצא במרכז הכל.
כך אנו מקווים שהתינוקות מתנהגים כמו הנסיכות האגדות, שהילד הקטן שכל כך טוב בספורט הופך לדמות ידועה, במסי או ברונאלדו או נדאל הבאים.
זה הגיוני, כל אב רוצה שילדיו יצליחו, שיהיו מיוחדים, שישמחו זה מה שאנחנו אומרים בכל פעם שמישהו שואל אותנו. אבל אנחנו לא מבינים שעכשיו הם יכולים להיות מדי וכי רדיפת חלום כל חייך יכולה להפוך אותך לאדם האומלל ביותר שאתה מכיר.
כולם אומרים שזה שווה את זה כשאתה מקבל את החלום שלך, אבל מה קורה כשאתה נשאר על הכביש?
לדעתי אני חושב שאנחנו צריכים לתת לילדים להיות פשוט ילדים, וזה לפעמים מספיק קשה.
