'בני (או בתי) נמצא בעידן קשה', הוא ביטוי שאני בדרך כלל שומע מהורים שיש להם ילדים בין התאריכים 8/9 ל- 12/13. מבחינה הגיונית, כמה שנים אחר כך הדאגות יהיו גדולות יותר, אך כשנגמר מה שרבים באו לכנות 'עידן התמימות', ההורים ממוקמים לא כשורה.
למעשה, אם אנו מתבוננים ברגשותינו ותגובותינו במערכת היחסים עם ילדים, נבין שיש "הרבה גילאים" שנראים לנו קשים. אני חושב שזה קורה משתי סיבות: היעדר תמיכה חברתית לגידול ולחינוך, ו הניתוק שלנו עם התהליכים הביולוגיים והפסיכולוגיים של ילדינו שלנו.
אבל כשמגיעות גיל ההתבגרות, הכל רוכש ניואנסים אחרים: לא (רק) אנו מאמינים שזה יהיה פחות או יותר קשה. מעל לכל, בדרך כלל אנו לא מקבלים בקלות שבנו כבר לא יהיה ילד קטן.וכי מאותו הרגע חינוך משפחתי צריך להתמודד עם הדעות והרעיונות של 'שווים' שלהם.
לעתים קרובות אנו שומעים על השינויים הגופניים שמצפים או מתלווים לגיל ההתבגרות, אך מי מכין אותנו לחברתי, רגשי, שישפיע על מערכות יחסים משפחתיות?
האם ילדים קשים יותר כשגדלו?
בואו נגיד שלהיות 'קשה יותר' זה לא תוצאה ישירה של היותנו מבוגרים, ומצד שני לא טוב לנו לתייג ילדים, כי זה תנאי היחסים בינינו והאקלים המשפחתי הטוב.
על ההורים לנסות 'להציץ' במה שקורה בגוף הילדים: הורמוני גדילה ממלאים את תפקידם. השינויים עתידים להתרחש גם בחוץ, אם כי קל יותר לראות זאת.
שבנו זועף יותר או 'מגיב' קשור לתפקיד ההורמונים ברגשות, ושהוא צריך מרחבים משלו או מעדיף להיות עם חבריו ולא איתנו, ... ובכן, כל זה קרה לנו נכון? וזו הסיבה שלא הזנחנו את המשפחה.
מה שקשה הוא להודות שתפקידנו מדולל, שהם יכולים להישאר עם חבריהם כדי לקחת 'תפנית קטנה לבד', ושהם מתווכחים על החלטותיהם כך שכמעט בלתי אפשרי להפריך אותם
עלינו להודות בזה: מתחיל שלב חדש, ומבחינתנו יהיה נחמד ללוות אותם בתוכו, הם לא כל כך צריכים את החברה שלנו בלילה, אבל אנחנו מקשיבים באמפתיה כשהם רוצים לחלוק איתנו את הבעיות או החוויות שלהם. אנחנו כבר לא צריכים לדאוג כל כך לקחת אותם לפעילויות מהנות שאנחנו פחות או יותר מחליטים, אבל אנחנו יכולים להיות מודעים (מרחוק) שהשינויים שקורים הם נורמליים, ולהיות מוכנים לעזור בלי לשפוט.
יש לי שתי חדשות טובות: הילדים ממשיכים לקבל את הנחיית הוריהם גם במהלך גיל ההתבגרות (גם אם הם לא מוכיחים זאת). ומצד שני, בריא שהם יוזמים את 'ההפרדה' המתקדמת של המשפחה, שהם חושבים בעצמם ושהם מתמודדים עם הוריהם (כל עוד נשמרים נורמות תקשורת ומשפחה), זה אומר ש הם מציידים את עצמם בכלים תקפים מאוד לתפקד באופן אוטונומי בעולם הזה.
עמדות של הורים שעוזרים
ילדים הם תחילה תינוקות, עוברים את ילדותם המוקדמת, בדרך לגיל ההתבגרות ואז מתקרבים לבגרות. כשאתה אבא אתה חי אחרת, אבל עדיין, זה עוזר להשתמש בזיכרון שלנו, מכיוון שזוכרים את רגשותינו, את חוויותינו ואת תפיסת העולם שלנו כשהיינו בגיל ילדינו, קל לנו יותר להבין אותם.
'הקשיבו לילדיכם!', חשוב מאוד שנעשה את זה, תמיד !, להורים יש נטייה לדבר, לרצות שייקחו בחשבון, לתת עצות ... אבל אם לא נקשיב להם, הם לא ידברו איתנו, וזה לא מתאים לנו כאשר ילדינו מתבגרים לפני כן, בגילאים אלה הם כבר לא כל כך ספונטניים בשיחותיהם אתנו, אם אנו גם מתעלמים מהאינטרסים והצרכים שלהם, אם לא ניתן להם לסיים משפטים, אם אנו ננזפים בהם ללא מניעים, בואו נגיד שאנחנו מסבכים את היחסים בתואנה היחידה של כיפת הקריטריונים שלנו.
הילדים מקבלים אותנו טוב יותר אם לא נשפוט, עלינו לשאוף להשיג זאת, דבר נוסף הוא שאנו נותנים את דעתנו או מביעים את הערכים שלנו ... אך לא תמיד כשהם מספרים לנו בעיות עם חברים או קשיים בבית הספר הם רוצים שנתערב. ואם עלינו לעשות זאת מכיוון שהתעוררו סכסוכים, בואו נעשה זאת מתוך השכל הישר, כבוד וחינוך טוב.
בואו נמנע מדיונים ללא סיום ברור: אם יש גבול שאי אפשר לחצות ובנו מתעקש, אין הכרח שנקיים את עצמנו ללא הגבלה, נוכל פשוט להיות בוטים (בכך לא נפגע בהם).
עכשיו (אפילו יותר מאשר כשהם קטנים) חשוב לפגוש חברים והורים לחברים. לא כדאי ש"בן שלי ילך למכון ואני כבר סומך עליו, אני לא צריך לדעת עם מי הוא הולך ... "ההצהרה יכולה להיות תקפה בהסתייגויות מגיל 17, לא לפני כן. נכון שאם אנו נותנים להם ביטחון ומכבדים את המקצבים שלהם, הם מחזירים לנו אחריות, אבל 'משם לא לדאוג' ...
אני יודע מניסיון שזה שינוי גדול מאוד עבורנו (גם עבורם זה כל כך חשוב אנו מלווים אותך מההבנה). קשה לתת להם להתכונן לטוס לבד, אבל עדיין עולה יותר שאומרים לך 'אמא, אני לא רוצה שתהיה עצובה, אבל אני מעדיפה לבלות את אחר הצהריים עם החברים שלי, אני לא צריכה שתזמין אותי לגלידה היום, בכל מקרה תודה '.
הביטוי הזה הוא מבני, הוא רק בן תשע, אבל הוא לא תינוק, ובכל זאת אני יכול לנהל משא ומתן איתו להמשיך לעשות פעילויות משפחתיות בתדירות מסוימת, וכמובן שהוא עדיין לא זקן (הוא רחוק) להחליט על לוחות זמנים. העבודה שלנו בשנים הקודמות תשתלםעכשיו עלינו להתכונן להתאים את תפקידנו כהורים.
אני רוצה להזכיר לך לפני שתסיים את זה הם עדיין זקוקים לנווכי עלינו להיות מוכנים להדריך אותם (או לחנך אותם, אם תרצו), סוגיות כמו סמים (או התנהגויות מסוכנות אחרות) ומיניות, עדיין צריכות להיות בשיחות שלנו.
