אני הולך לספר לכם חוויה אישית שקרה לי ביום שישי (לפני יומיים) בצהריים עם בני ארן, שהוא כיום בן 22 חודשים, שעזר לי לממש שוב את היכולת המדהימה של ילדים לתפוס פרטים להבין איך הכל עובד ומה הכי גאה בי, לתת יד לאחרים (במקרה הזה לי).
הכל קרה בזמן שרק הרמתי ארבעה דברים בבית ללכת לעבודה. לקחתי תפוח ואגס לחטיף וארן רץ לתיק התרמיל שלי שם יש לי בוקנרול והרמתי אותו כדי לתת לי אותו. מעולם לא עשיתי את זה מעולם ומעולם לא הסברתי למה הוא נועד, אבל כנראה הייתי צריך לראות את עצמי מכניס את הפרי לתוכו. הודיתי לו שנתן לי אותו, פתחתי אותו, שמתי את הפרי ועזרתי לסגור אותו. הוא הרים אותו והניח אותו בתרמיל שלי.
הרגע הזה גרם לי להרגיש מאוד רך, אבל העניין לא נגמר כאן. השארתי את התרמיל לרגע על הרצפה והלכתי לארון לחפש את הז'קט. עם החזרה ארן חיכה לי עם התרמיל ביד, מנסה להרים אותה מהאדמה בכל כוחה לתת לי אותה, אז לקחתי את זה ברגע שיכולתי, בזמן שרק אני מחזק את הז'קט שלי.
ואז שמעתי "iiiiiii" (ארן מתאמץ) וראיתי אותו לוקח את שקית האשפה ליד הידית, מנסה להרים אותה כדי למסור לי אותה. עשיתי את אותו הדבר, קח את זה במהירות ותודה.
"אני עוזב, מותק," אמרתי וניגשתי לנשק אותו. ואז הוא הרים את לחיו אלי (מעולם לא עשיתי את זה לפני, או שלא שמתי לב לזה) ושתלתי נשיקה על אביו השמנמן בזמן שהחיוך נעלם ממני.
כשהכל מוכן פניתי לכיוון הכניסה לדירה והוא עקב אחרי במהירות, כאילו שכח משהו או משהו שחשוב לעשות.
לאחר שפתחתי את הדלת שהובילה אותי לנחיתה פניתי להיפרד בפעם האחרונה וראיתי שמה שעומד ועומד זה לסגור את הדלת המחלקת את הכניסה לרצפת חדר האוכל, שתמיד סגרנו על מנת לשמור על טמפרטורת הבית ( מכיוון שבכניסה מתגנב פנימה קר מבחוץ).
הוא חיכה שאסגור את הדלת ונשאר רגע מאחוריה כדי להקשיב. בטוח שהוא סגר את הדלת.
הסתובבתי וחייכתי וחשבתי: "אלוהים, נראה שאני נשוי לארן ...". הוא הכין את החטיף שלי, נתן לי את התרמיל, את תיק האשפה, הציע לי את לחיו לקבל נשיקה וליווה אותי לדלת ואז לסגור את הכניסה כמו שאנחנו תמיד עושים.
וכל זה עם 22 החודשים שלו. ארן, הילד ההוא שבקושי אומר "אבא", "אמא", "טון" (ג'ון), "מים" ו"זה ". הילד הזה שלא היה אפילו לפני שלושה חודשים. כל כך קטן וכל כך ישן באותו זמן.
האם ילדינו אינם קסומים? כך שבהמשך הם אומרים שילדים לא עוזרים.
