זה מפתיע את מספר הנשים שחוות סוג כלשהו של הפרעה פסיכולוגית או אפילו דיכאון לאחר הלידה ויש הרבה שהמרחק שנותן לפי הזמן מכיר בכך שטעו ומתעצבן על עצמן: "מדוע לא ביקשתי עזרה?".
אין תשובה יחידה לשאלה זו, אך ללא ספק הנטל העצום של שיקול הדעת שיש לנשים וזה מתרבה כשאתה הופך לאמא הוא חשוב מאוד. בשכבה עמוקה מאוד של תת המודע שלנו מעוגן הרעיון שאם אינכם מסוגלים לטפל בילדכם ולהפוך את כל הקרבנות שניתן להעלות על הדעת על ידו, את לא אמא טובה. אז אתה שותק ומחזיק מעמד ולא מבקש עזרה.
אף אחד לא מכין אותך לזה
נכון שיש כל כך הרבה מידע נגיש על לידה עד שאפשר לחשוב שכל אמא יודעת מול מה היא מתמודדת כשתינוק נולד. עם זאת, האמת היא שככל שקראת, זה לא כמו לחיות אותו בבשרך. אף אחד לא מכין אתכם עד כמה יכול להיות מכריע שילוד יושב בזרועותיכם ונשלח הביתה.
אם החודשים הראשונים כל כך קשים, מדוע איננו מבקשים עזרה? זו השאלה ששאלה הסופרת ג'מילה ריזבי לאחר ששאלה 32 נשים אוסטרליות משפיעות כיצד חיו את השבועות הראשונים שלהן כאמהות:
"בדרך כלל אנחנו לא משתמשים במילה הקרבה כדי לתאר את התקופה של הילודים, אבל זה בדיוק זה. אם מקריבה את האוטונומיה הגופנית שלה במשך לא תשעה, אלא כמעט עשרה חודשים ארוכים. אם, בשבועות ובחודשים שלאחר מכן, מציבה את צרכיו של האחר לפני עצמה, מקריבה את תחושת העצמי, את שאיפתה, ולעתים קרובות מדי, את אושרה. האהבה המוחצת שאמה חשה לילדה יכולה לייצר את ההקרבנות הללו, אך זה לא הופך אותם לבלתי חשובים. הקרבה נותרה קורבן ללא קשר להיבטים החיוביים. וכאשר אנו מקריבים אנו חייבים את הזכות לבכות; פריבילגיה שאמהות טריות מוחרגות במפורש ".
להיות אמא, ה"טבעי "
אכן, הריון, לידה והורות הם הביולוגית הטבעית ביותר בעולם, אך לא אימהות. אימהות זה משהו שלומדים, ולומדים על ידי מכה. אתה עושה את הקריירה, את התרגולים ואתה מתחיל לעבוד באותו היום: זה שנולד ילדך הראשון, ומעל זה אתה אפילו לא רענן ורענן: אתה מגיע עייף מתשעת חודשי ההיריון, כואב אחרי הלידה ועם התנשמות רגשית לפעמים זה אפילו לא מאפשר לך לחשוב בצורה ברורה.
לכן הרעיון שאישה צריכה לדעת בדיוק מה לעשות כשילדה נולד הוא להטיל עומס רב על האינסטינקט, שקיים, כן, אבל זה יכול להיות מוסתר מאחורי שכבות רבות של עודף מידע, פחד ולחץ, וזה כן אתה צריך להקדיש זמן ולהירגע כדי להראות את זה.
למה היה לך את זה?
זה אחד הדברים הגרועים ביותר שאפשר לומר לאם ודקירה אמיתית אם מדובר על יילוד. כפי שמחבר זה מסביר כל כך טוב,
"הגענו לנקודה הסוטה שבה להיות אם שמודה שהיא זקוקה לעזרה זה כמו לומר שבנה לא ראוי להקריב. הסבל הפך לתג כבוד שנשים עושות בשירות למשפחתן וזה מוצג בפומבי דרך 'פילטר האם הנשכחת' באינסטגרם. התשלום עבור הטיפול בילדים הוא באמצעות הערות מהסוג: "טוב, למה היה לך אותם? וכשילדיך מתנהגים בצורה ציבורית, זה פגם אישי של האם."
יותר מעורבות של הסביבה
הודעה זו מופנית לאמהות שעוברות זמן לא טוב: אינך אמא רעה מכיוון שהמצב גובר עליך. זה קורה לרבים וזה בסוף יקרה. צאו לטיול בלי התינוק שלכם, הכינו משהו טעים לאכול, לכו למספרה, בכו אם בא לכם, דברו עם בן / בת הזוג, חבר / ה, פסיכולוג… אבל אל תנעל את עצמך מתוך מחשבה שאתה לא מסוגל לטפל בילד שלך כי זה לא כך.
וזה עבור המשפחה, חברים ...: אישה שזה עתה ילדה והתינוק שלה נמצאים במצב של פגיעות ויש להגן עליה. פעמים רבות היא לא מסוגלת לומר את מה שהיא רוצה או צריכה, לכן עליכם להיות רגישים ולהקדים את צרכיכם: בדקו אם אתם זקוקים לחברה (גם אם היא שקטה) או העדיפו להיות לבד עם תינוקכם, הציעו לטפל בילוד בכדי שתוכל לנוח, לסנן (ולהשתתף) בכדי ביקורים, דאגה לאוכל, בית, טיפול בילדים אחרים (וזה כולל לא לשאול כל הזמן איך עושים דברים או לבקש מכם לדאוג לארגון גם אם מישהו אחר יעשה זאת אחר כך), ובעיקר, על כל דבר שלא לעשות הערות כמו: זהו, למה ציפית? או הארור, ולמה נולדו לך ילדים? הלידה יכולה להיות הרבה יותר קלה אם אנו מרשים לעצמנו לבקש עזרה.
דרך הגרדיאן
אצל תינוקות ועוד "גופי מרגיש שבור": המציאות הקשה של לידה של אם 48 שעות לאחר הלידה, מחקר מגלה כי אחת מכל חמש אמהות האחרונות מסתירה את הסובלים מדיכאון או חרדה אחרי לידה
