הנושא של אוזני בנות נוקבות מתינוקות ועד ממתינים, זהו מקור למחלוקת חשובה, ודיונים כועסים ברשת שלרוב לא מסתיימים טוב, מכיוון שכל אחד מהם מגן על ההחלטה שהתקבלה (באופן הגיוני), כטובה ביותר.
מצד אחד יש מי שחושב שבאותה דרך שזה לא נעשה עם בנים, זה לא צריך להיעשות עם בנות (או שהם צריכים להתחיל לסבול מההתחלה?). מצד שני הם אלה שמגנים שהם עושים את זה בגלל שהם אוהבים את זה, כי הם מעדיפים לעשות את זה בתור תינוקות שגדולים יותר, או שאם הם לא כואבים כל כך, או אפילו אם זה כואב, זה רגע.
הסרטון הזה שאנחנו מביאים לכם היום הפך לוויראלי בפייסבוק דווקא מכיוון שהוא מראה בבירור ההלם שסובלת הילדה בזמן חודר בשתי האוזניים.
עשרות ביקורות
כבר בשבוע שעבר דנו במקרה של אם ששיתפה תמונה פוטושופית של בתה עם פירסינג בלחי. זו הייתה תמונה שקרית בה הגן כי מכיוון שהייתה בתו הוא יכול היה לעשות את מבוקשו, בדיוק לבקר לא רק את חודר אוזני הבנות, אלא גם את ברית המילה אצל הבנים.
האם שמופיעה בסרטון, לאחר פרסומו, וכפי שקראנו ב- HullDailyMail, נאלצה לצאת להגנת החלטתה, והיא החלה לקבל עשרות ביקורות של אנשים שהאשימו אותה בהתעללות, בה התעללות בילדים, לגנוב את חופש הבחירה שלה וזה אפילו איים עליה על ביצוע אפשרי של שירותי הרווחה.
ועשרות תומכים
בתורו, הוא קיבל עשרות תמיכה מאנשים שאמרו שהם גם עשו את זה והתינוקות שלהם בכו עוד פחות, ומנערות שמחות מאוד עם עגיליהן, שכעת לא ידעו לחיות בלעדיהן.
היא עצמה, האם, אמרה זאת להגנתה:
בכית? כן, לשבריר שנייה, אני מתחרט? לא. בתי אוהבת את העגילים שלה (...) הרבה יותר קל לעשות זאת כשהם קטנים מאשר כשהם גדולים יותר.
בתה כיום בת שנתיים וחצי ולמען האמת, העגילים לא מציקים לה וגם לא לגרום לה להיות ילדה אומללה:
"בה, זה בקושי כואב."
כמו שאומר, ישנם אנשים רבים המשתמשים בטיעון הזה כהגנה; זה לא נורא כי זה כמעט לא כואב. אבל כן כואב. הסרטון מראה אותו בבירור וכל מי שעשה פירסינג יודע זאת: כמובן שזה כואב.
אם תינוקות רבים אינם בוכים, הסיבה לכך היא שלמסר הכאב, אשר חייב לעבור ממקור הכאב למוח דרך מערכת העצבים, לוקח זמן רב יותר להגיע למקרה שלהם, בשל חוסר בשלות. כך, הרבה בנות אפילו לא מבטאות את זה (חיסנתי הרבה בנים שלא אמרו "mú"). אבל זה לא אומר שזה לא כואב.
עכשיו, מה שנכון זה זה כאב רגעי. כמה שניות או דקות אחר כך הנערה נרגעת, ואם הכל מסתדר ואין סיבוכים, זה כמעט לא מפריע להן.
אז, שוב, הבחירה נותרה אצל כל אם וכל אב. יש לי שלושה בנים, ו בביתי החלטנו לא להמתין (כי יכולנו גם לשים אותם, נכון?). אם הייתה לי בת, היינו מחליטים אותו דבר.
מה אם הוא היה שואל אותנו אחר כך? ובכן, אני לא יודע ... אני מניח שהיינו מסבירים היטב את הכאב הרגעי ומאפשרים לו לקבל את ההחלטה כשחשבנו שהוא מסוגל לעשות זאת, ולהעריך את היתרונות והחסרונות (בנות בדרך כלל מבקשות תלויות ועומדות מכיוון שהן מבינות שרוב הבנות ונשים לובשות אותן, והן לא רוצות להרגיש שהן "פחות בנות", או שהן שונות).
מתי היינו נותנים לה לעשות את זה? אני לא יודע אני מדבר על בת שאין ליומבלי לדעת זאת אין תשובה אפשרית. כי היי, אני עדיין מחכה ליום בו אחד משלושת ילדיי מבקש ממני למצוא אותי במצב ההוא, ובינתיים כלום.
