לפני יומיים מצאתי מאמר באנגלית שכותרתו די דומה לזה, ובלי לקרוא אותו, רק עם הכותרת, זה כבר גרם לי ל"זה נכון ". לאחר הרהור קל שעורר הרבה מהרגעים שחיים החלטתי שגם אני צריך לכתוב על זה, ולא "לזהם" את דבריו של אותו אבא החלטתי לא לקרוא את זה. לכן יהיו לי סיבות משלי להסביר לעולם עד כמה אשתי חזקה ומדהימה, ובהרחבה, את כל הנשים (או את הרוב המכריע, אני מדמיינת).
ההוא מקבל מהילדות את המסר שהם סקס חלש מכיוון ש"פגעת כמו ילדה "," אתה רץ כמו ילדה "או" אתה בוכה כמו ילדה "," ננזה ", אבל כשאתה מתבגר ורואה שהילדה היא כבר אישה, ואתה רואה את המחווה שלה, אתה רואה אותה יולדת ואתה רואה אותה מגדלת, אתה נאלץ להיכנע לראיות ולשאול את עצמך מי יודע כמה גברים היו מסוגלים לעשות את אותו הדבר. וזהו לא הבנתי עד כמה אשתי הייתה חזקה עד שראיתי אותה יולדת (ומגדלת).
הלידה הראשונה ההיא שהסתיימה בניתוח קיסרי
זו הייתה לידתו של ג'ון, לפני קצת יותר מ -11 שנים. היא הייתה בת 24 ואני הייתי בת 26, ובקושי ידענו על מה הסרט אומר, אבל היינו די ברור שלהיות צעיר, סביר להניח שהכל צולם. אבל לא. לאחר התרחבות שהלכה לאט מדי הם החליטו לשים את האפידורל שיעזור מעט באוקסיטוצין. לא הייתי נוכח והופתעתי איך היא אמרה לי אחרי אותו רגע של "אל תזוז, מותק, אני תוחבת מחט בחוט השדרה שלך", עומדת להתכווץ.
לאחר האפידורל הגיע האוקסיטוצין, התינוק החל לעשות ברדיקרדיה (הלב הוריד את התדירות) הם החליטו לעשות ניתוח קיסרי. באותה תקופה הייתי לבד. הם אמרו לי שיהיה להם קטע C ושאני צריך לחכות בחדר, לבד.
היא לבד, ואני לבדי. היה לי זמן לא טוב? יחסית. שום דבר לעומת מה שהיא חיה: קיסרי? מה זה רומז? האם זה כואב? האם התינוק שלי בסדר? איפה ארמנדו? אתה יודע שאני כאן? האם הכל בסדר? האם אני אמות למות? תמות?
שעתיים לאחר מכן הוא טיפס וכל גופו רעד מרוב כאבים. הוא רצה לקחת את ג'ון, אבל הוא לא העז כי היה קר ורעד. הייתי מאושרת, אבל חיוורת. הייתי מלא חיים, אבל פחדתי. והייתי סתם "גבר" צעיר עם תינוק בזרועותיו ואישה שוכבת על אלונקה, עם בטן שזה עתה נפתחה למעיים וערמת גזה מרשימה שמסתירה את המובן מאליו.
בתינוקות ועוד תפקידו החשוב של האב במהלך הלידה, שנלכד בצילומים מדהימים ורגשייםאני זוכר את הימים שלאחר מכן ביקשתי עזרה לריפוי הפצע. "תראה לראות, ארמנדו, שלדעתי חלקם נדבקים." הבטן שלו נפוחה, חבולה, הצטרפה מלמעלה למטה כמו מישהו שסוגר מעטפה, כמעט כמו דש, והכול מעוגן במספר אינסופי סיכות, או כך נראה. במקום שהנחתי ליטופים ונשיקות היה רק פצע אדיר והרבה סיכות. סיכות כילדים, הם אמרו לנו להתרחק מהמהדקנות כיוון שנוכל לתקוע אצבע אחת; ומרים הייתה כמעט בת עשר. ובמקום לומר לי: "תסתכל על הבטן שלי, מה הם עשו לי?", הוא ביקש ממני לרפא אותו למקרה שמישהו ייפגע, ו "יאללה שמא הילד יתחיל לבכות."
כי לא היה אכפת לה מכל זה. אתה רוצה לדבר על מה שקרה? זו הייתה שאלה שעפה על דעתי ומעולם לא שאלתי אותו. כמובן שדיברנו על זה לאורך זמן, אבל לא אז. רק באופן שטחי. כי זה לא היה הכרחי. מבחינתה זה היה פשוט פרט נוסף על הדרך שהובילה אותה להיות אם. וזה היה הדבר החשוב עבורה.
בכי, על סדקים בפטמות
היום הראשון שאלו אותו מה הוא רוצה לעשות, אם להניק או לא. והיא אמרה את החזה שלה, אבל היא לא הרימה אותה. וברגע שקיבל את ההחלטה, הוא לא שחרר אותה בכל עת. אני זוכר שחזרתי אחר הצהריים הביתה וראיתי אותה עם הבית המבולגן, יושבת על הספה, כשהילדה בזרועותיה ובוכה. בוכה לראות שהוא לא יכול לעשות דבר מלבד לטפל בג'ון. בכי מכאבים על הסדקים שהוא גרם. בוכה לראות שלמרות הכאב, המסירות שלו, להיות בכל עת בשבילו, התינוקת שלה עדיין בכתה. בוכה לראות אותו בוכה.
לא הצעתי את האפשרות לתת לו בקבוק, או שאני לא זוכר שעשיתי את זה, אבל אם הייתי אומר לו הייתי אומר לא. מדוע אתה ממשיך אם אתה סובל? למה אתה ממשיך אם גם הוא לא טוב? לא תהיה תשובה. היא החליטה לעשות זאת ולא הייתי מסוגל לשנות את דעתה, מה שתאמר.
וכך שתלנו בחודש החיים, כשהבנו שהוא הרוויח מעט עבור כל מה שמצץ. בערך 800 גרם משחרור לתינוק שחי מכור לשדיה של אישה שרעידה בכל פעם ששמעה אותו גונחת, מכיוון שהוא ידע ששניות אחר כך הייתי צריך להציע את חזי בין דמעות של כאב.
הבנתי שמה שאמא יכולה לעשות למען ילד, אף אחד לעולם לא יעשה למען אדם אחר.
כעבור מספר ימים מנתח מנתח שקע שולי לשוני שהגיע לקצה הלשון (למרבה המזל זה השתנה עכשיו הרבה ולא מתגלה רק לפני, אלא פועל לפני) לאחר ששאל: האם אתה אומר לי, באמת, שהילד הזה יונק, שלא תיתן לו שום דבר אחר ושהוא עולה במשקל?
למותר לציין כי באותו יום אחר הצהריים מרים ראתה קרחת יער בעננים, נאנחה ונשבעה שהיא הרפתה מדמעות רגש כשהבינה שלבסוף היא לוקחת חזה מבלי לפגוע בה.
המסירה השנייה, שבעה ימים
אם תשאל אותה אם היא מרגישה יותר אישה, יותר אמא, אישה טובה יותר או אם טובה יותר מהאחרות, היא אולי תוהה למה אתה שואל משהו כזה, ש כמובן שלא בכלל. אבל אני כן רואה אותה ככה. לפחות היא יותר נקבה מכל גבר (מה שזה אומר).
ההריון השני הביא לנו הפתעה בלתי צפויה. בשבוע 34 החלו הצירים ובבית החולים החליטו לנסות להפסיק את הלידה. כל יום שקרה ברחם יהיה פחות ימים בחממה. כדי להשיג זאת, נקבעו לו כמה כדורים שהיה עליו לקחת כל יום כדי למנוע את היוולדו של התינוק.
והביטוי הזה תועד: "כל יום בפנים הוא כמה ימים פחות בחממה." כה מוקלט שזה נמשך שבוע שלם של התכווצויות כל 10 דקותוזה מה שהשיגו הגלולות, שלא היו יעילות, שלא הייתה התרחבות, אך מבלי לחסל אותן לחלוטין. וכשאני אומר כל 10 דקות אני מתכוון יום ולילה. שבוע אחד שבעה ימים על שבעה ימים ושבעה לילות. עם ילדה של כמעט שלוש שנים שעדיין נזקקה לה להירדם.
"האם הם פוגעים בך?" "ברור שהם פגעו. אבל הרבה. אני חושב שהם פגעו באותה מידה כמו התכווצויות העבודה" (אז הוא אישר לי, ביום הלידה, שזה פגע באותו הדבר). הוא עצם את עיניו, ישן זמן מה והחל להתכווץ במיטה, נאנק, עד שהכיווץ נעלם. הוא ישן כמה דקות, משך בכתפיו, התלונן ושוב באותו מחזור. אז עד שתיים או שלוש בבוקר הוא הלך לספה או ישב על הכדור זמן מה.
"ארמנדו, תן לי עיסוי בבקשה, יש לי גב שבור." והיה השעה שלוש לפנות בוקר. עם חוסר השינה שעשינו שלוש שנים, באותה תקופה ישבנו בחדר האוכל בזמן שהילד ישן. ואני רוצה לחזור למיטה ... אבל מה אמרתי, שהיה לי חלום שגסס? אם גם לה היה זה, אבל היא לא יכולה לישון למעלה כי גופו אמר לו שהתינוק רוצה לעזוב והכימיה לא תאפשר לו לעשות את זה (כל יום בפנים הוא כמה ימים פחות בחממה).
שבוע לאחר מכן הגיע הזמן שלא יכולתי יותר (אני עדיין לא יכול להסביר כמה זה נמשך) והלכנו לבית החולים, שם הוא עוד היה שתים עשרה שעות ללדת, אחרי שהפסק ליטול את התרופה. ארן נולד, שהיה זקוק לשישה ימי חממה. ו היא עדיין תהתה אם היא לא הייתה יכולה לסבול עוד קצת.
החממה הייתה אמורה להגיע לבית החולים ברציפות להניק, לחזור הביתה, לחזור לבית החולים, להשיג לי חלב כדי לתת אותו בלילה, לדון עם האחיות על כך שלא נתנו לו להניק לפי דרישה, אבל כל שלוש שעות, בוכה לספר להם שהוא אובססיבי ושהוא עושה את זה לא בסדר, ובינתיים לנסות להישאר אם לג'ון, שהמסכן לא הבין למה בילינו כל כך הרבה זמן באותו מקום, ולנסות להיות אמא ל ארן כאב להרגיש איפה שהוא היה, השאיר את אחד מילדיו ללא נוכחותו.
בתינוקות ועוד תשעה דברים שאבא יכול לעשות אחרי הלידה, מה שאמא ותינוק יעריכוולילות ערן
וכך הגיעו לילות ארן, שהחודשים הראשונים, אולי בגלל האינרציה של שניסה להיוולד במשך שבוע בלי להשיג אותו, החליטו כי לישון הוא צריך ציצי, אבל לא במיטה, אלא בזרועות. ולא בזרועות שיושבות, אלא עומדות. "כמו כשעברת על הכדור, אמא, ואמרת לי לחכות קצת להיוולד. תנדנד אותי, אמא, ותירגע אותי עם החזה שלך." והיא עשתה את זה. הוא הלך איתו לחדר האוכל כדי לא להעיר את ג'ון, כל לילה, להצעיד אותו בחזהו. כי למעשה ככה ינקתי ליום הזה: בחזה, בתנועה. אם לא, הוא בכה. ולא הייתה שום נחמה אפשרית.
ואז הגיעה ההיריון של גים, עם קצת בחילה וסחרחורת (כמו להיות בסירה בכל שעות היממה) שחשבנו שיסתיים בשלושה חודשים, ואז אולי בארבע, אולי בשש, ושסוף סוף הבנו, ו הוא הבין שהם ימשיכו עד לרגע המסירה. לבד בבית כשעבדתי בחוץ, עם שני ילדים וכל היום מתנודד או שוכב על הספה ומנסה להימנע מהתעלפות.
יום המסירה? כל הרוע נעלם והוא הפך לאדם שוב.
לא הבנתי עד שראיתי אותך עושה את כל זה והרבה יותר
וסיפרתי לך רק חלק, זה זה שאני זוכר הכי טוב כי הם הרגעים הטרנסצנדנטיים ביותר. אבל כל האחרים קשורים אליהם: השבוע בו אושפזה בתינוק עם דלקת בשתן, היא בקושי ישנה וכשהגיעה הביתה היא התעוררה מבולבלת לחלוטין, חולמת שהם לוקחים את בנה, מחפשים אותו בין הסדינים כשהוא הוא היה לצידו; את הלילות שביליתי עם הציצי בחוץ וילד תקוע בכל עת; ההליכות הארוכות עם הילד בזרועותיו כשעוד לא גילה את המנשאות לתינוקות ... ואת כל הרגעים שהוא לא אמר לי, שלא ראיתי, שהפסדתי או שאני כבר לא זוכר. כי אם כל זה, שנראה לי כל כך מדהים, עבורה זה נראה משהו כמו רגיל, השאר יהיה בשבילה שום דבר, זמן רע וזהו.
זו הסיבה כשאני רואה נשים מניקות את ילדיהן בזמן שהן מתנדנדות לרגליהן כדי לישון, כשאני רואה שהן נושאות אותן ומועמסות על השיניים, כנראה עם משקלם של כל היום על הגב, כשהן עדיין שואלות אותי אם יתעורר כל שעה בלילה יכול להוות בעיה עבור התינוק, כי אם זה בשבילם הם מוכנים להמשיך ככה מכיוון שהם לא רוצים להפסיק להיות שם עבור ילדיהם, אני לא יכול שלא להתרגש קצת. כי אני רואה אמהות נהדרות. כי אני רואה שאנחנו מתחברים לזה של ילדים אוהבים על כל הדברים. כי אני מתאר לעצמי שהייתי תינוק, והייתי רוצה אמא כזו.
ויהיה זהיר, אני לא אומר את זה כי אני חושב שכל הנשים צריכות לדאוג ככה ומי שלא עושה את זה עושה את זה לא נכון. אני אומר את זה מכיוון שאני מודע לכך, גם אם הייתי אומר להם אחרת, הם היו עושים את אותו הדבר. כי לפני ששאלתי אותי, או לפני שאני רואה אותם, אני בטוח שכבר היו כמה אנשים ששקלו בנוחיותם רצו ללמד אותם להעלות אחרת, ללא הצלחה.
ומרים הייתה (היא) אחת מהן. לא במאה חיים הייתי חי כמו שהיא חיה באחת עשרה השנים האחרונותכך שאוכל רק להיכנע לראיה שמי שמגיע להם כל הערצה וכבוד של החברה בגלל היותם אמהות הם אלה.
הם, עם מעגליהם הכהים, שעות השינה שלהם דהו, פרק כף היד, הגב, כאבי הצוואר ... הצלקות הפיזיות והצלקות הפסיכולוגיות שלהם, אלה שנותרו אחרי שמישהו מתייחס אליהם כמו ילדות קטנות, כשהם עושים הדבר הגדול ביותר שיש, הוא להביא חיים לעולם.
הם, עם ימיהם ולילותיהם חושבים קודם על התינוקות שלהם, אולי בנו ואז, ואם כן, בעצמם. ורבים, מלמעלה, מנסים לשכנע אותנו (לארה"ב, שלא עשינו כלום!), את זה בואו נקדיש לילדים קצת יותר זמן, שהם גם שלנוכי הם רק רוצים שנאהב אותם ונדאג לאיך שהם מרגישים שהם צריכים, כי זה בא מבפנים.
מעולם לא הבנתי כמה מרים חזקה, וכמה הם חזקים, וכל מה שהם עושים, עד שהוא הביא את ילדינו לעולם ויטפל בהם כפי שלא הייתי יודע, בטוח, במאה החיים האלה.
תמונות | קלי סו דה-קונניק ב- Flickr, iStock
בתינוקות ועוד | נשים המטפלות בילדיהן הן גם אמהות עובדות, מדוע אם אם לא מזמן לא צריכה לבזבז זמן רב לבד (או להרגיש בודדה), איך אמהות מודרניות מרגישות באמהות שלהן?
