האם המצב הזה לא קרה לך אי פעם שבנך עושה משהו שאתה יודע שאתה צריך לנזוף בגישה שלו אבל בתוכך אתה צוחק? זה קרה לנו פעם אחר פעם והאמת שזה מאוד מסובך באותה תקופה להיות המבוגר שאחרים מצפים לו כשהילד בתוככם לא מפסיק לצחוק. באותם זמנים שאתה רואה את עצמך משתקף בבנך, שם, לפני זמן רב כל כך שהשארת אותו בפינת הזיכרון שלך עד שבנך הזכיר לך ואז אתה רואה את עצמך, לפני יותר משלושים שנה עושה את אותה בחורה ש פשוט עשה את הבן שלך ונזכר שמצאתי את זה מצחיק מאוד ונזכור את הכעס שהרווחת מאותו ילד וילד זה, שעדיין יש קטע שאחר בתוכך מתחיל לצחוק שוב ולצעוק "אתה באמת לא חושב שזה מצחיק?" ואז אתה מקלל מתחת לאדמה של התבגרות וסוגים מסוימים של נורמות שגם היום אתה לא מבין את המשמעות. ואתה צריך לומר לבנך את מה שאתה אפילו לא מאמין. וזה פעמים רבות להיות אבא פירושו להיות פנים כפולות, או אולי לא?
ולמרות שאני חייב לומר שזה לא כיף ושזה לא נעשה מהסיבה שאני נוגע באותו רגע, עמוק בפנים אתה מאחל בכל הווייתך שאתה לא שואל למה, כי אתה יודע שאתה תצטרך לתת את הסיבה , כי כמובן שזה כיף, זה היה לפני 30 שנה וזה עדיין עכשיו ואז לא תוכל להפסיק לצחוק ולתהות, האם אבא שלי היה צוחק בפנים כשהוא נזוף בי?
לא יהיה רע שמדי פעם השארנו את חלוק השופטים הזה, שאנחנו תמיד לובשים, בבית וחוזרים להתנהג כמו הילד שהיינו, אולי היינו בסופו של דבר פחות מתוחים.
